ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
מאת: עופר סיטבון :: 2007 / 07 / 31
ברברה ארנרייך, העיתונאית-סופרת המוערכת ('כלכלה בגרוש') פרסמה לאחרונה מאמר מעניין שמזכיר לנו שוב מדוע ארה"ב היא באמת ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. מערכת הבריאות האמריקאית, שזכתה לאחרונה לטיפול ביקורתי במיוחד מצדו של מייקל מור בסרט הדוקומנטרי Sicko, עומדת שוב במרכז הויכוח הפוליטי לקראת הבחירות המתקרבות לנשיאות: הדמוקרטים תומכים בהרחבה של הכיסוי הרפואי הממלכתי, בעיקר לילדים, או, במילים אחרות – ב'ציבוריזציה' או 'הצברה' של הרפואה; ואילו הרפובליקאים מתנגדים לכך. הנשיא בוש אמר לאחרונה את הדברים המדהימים הבאים:
I strongly object to the government providing incentives for people to leave private medicine, private health care to the public sector. And I think it's wrong and I think it's a mistake. And therefore, I will resist Congress's attempt ... to federalize medicine....In my judgment that would…lead to not better medicine, but worse medicine. It would lead to not more innovation, but less innovation.
כפי שכותבת ארנרייך באירוניה אופיינית, אם קיים תחום אחד שבו היוזמה הפרטית אינה פועלת, הרי זוהי מערכת הבריאות. חברות הביטוח הרפואי מנהלות עסק, ועל-כן מטרתן אינה להבריא חולים, אלא למקסם רווחים, מטרה שבה הם עומדים היטב. אך, כפי שארנרייך מספרת, הראש האמריקאי ממשיך להמציא פטנטים: אחד הרופאים הבולטים בקליפורניה הוא ד"ר Prem Reddy שהונו נאמד בכ-300 מיליון דולאר, ואשר מקורם בשמונה בתי חולים שבניהולו. השיטה שלו פשוטה מאוד: הוא ביטל את התקשרותם של בתי החולים שבבעלותו עם חברות הביטוח הרפואי, מה שמאפשר לו לגבות סכומי עתק על הטיפולים והניתוחים המבוצעים במסגרתם; בנוסף, בתי החולים שלו אינם מעניקים שירותים בלתי-רווחיים כמו כימותרפיה, חדרי לידה וטיפול בחולי-נפש. באחד המקרים הידועים לשמצה במיוחד, לא ניתן טיפול רפואי לתינוק בן 16 חודשים, בן להורים חסרי אמצעים, אשר סבל מכוויה.
המוטו של ד"ר Reddy, כפי שמספר הלוס אנג'לס טיימס, הוא חד ובהיר:
Patients may simply deserve only the amount of care they can afford.
בקיצור, למרות התדרדרותה הנמשכת של מערכת הבריאות שלנו, עדיין יש לנו לאן לשאוף.
הדברים במציאות נשמעים רעים עוד יותר: שמעתי ממקור ראשון על רופא שעבד בארה"ב, וקיבל מבט זועם מהממונים כל פעם שרשם לחולה תרופה יקרה. רופאים עלולים לאבד שם את מקום העבודה שלהם על כך.
הערת אגב - לא צריך להתבייש במילה 'הלאמה'. יופי של מילה.
אני עם נדב. הלאמה, כי זה גם שלי!
לעופר שלום,
בדיוק צפיתי היום בתוכנית הידועה 60 דקות, של סי בי אס, נדמה לי, והיה שם אייטם אחד על החשב הכללי של ממשלת ארה"ב ותחזיותיו לעתיד. האיש מודאג מאד, מסתבר, מיכולתה של מדינה זו לשמר לאורך ימים את רמת החיים המקובלת על תושביה היום ומזהיר כי זה כרוך בהוצאת כספים שאין להם כיסוי , רק מחוב הולך וגדל.
בסך הכל הדברים ידועים משאר מדינות המערב, האיום האקטוארי כאשר ישנה פחות ילודה ולכן פחות משלמי מס בעוד תוחלת החיים עולה ויש לתת ליותר אנשים תשלומי פנסיה. הוא מודיע על הצורך לצמצם את ההוצאה הציבורית, כמובן. ליברל מן הסתם, כמו במקומותינו.
אבל הענין העיקרי הוא לא זה, אלא החשבון שהוא עורך עם מערכת הבריאות האמריקנית, חומר חובה לכל אלה החושבים שכדאי לנו לחקות את מה שקורה שם. תוחלת חיים קצרה לעומת מדינות המערב, תמותת תינוקות גבוהה, ציבור גדול לא מבוטח כלל.. הוא כמובן מוטרד מהעלות של המערכת לעומת יעילותה, לנו מותר לשים לב ואפילו להיות קצת גאים (עוד מותר ?) במערכת הבריאות שלנו, לא מעט מהשגיה בזכות ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, כוח העבודה המאורגן וקופת חולים הכללית שהשתייכה לו !! אני עוד זוכר שבתחילת שנות ה-90 עם גל העלייה הוקם באזור אתר קרוונים ואיזה קופת חולים פתחה שם מרפאה אם לא הכללית ? מה חבל ששח ראשנו בנושא זה !
מדדי בריאות הציבור אצלנו טובים מאלה של ארה"ב !
בשירות השידור העולמי של הבי בי סי שמעתי עתה על תופעת נהירת אמריקאים להודו, מדינת העולם השלישי! לקבלת טיפול רפואי. מנותח כבד אחד אמר שבהודו עולה לו הניתוח שליש ממה שאמור היה לשלם בארה"ב. אמור היה, כי למעשה לא היה לו את סכום הכסף הדרוש ומזל שיש את הפתרון ההודי.
מגיע לנו מקום אחר!
לא פשוט לחיות היום. אפשר לשמוע את זה בתשובות שאנשים נותנים לשאלה "מה נשמע?". "אה..", "אתה יודע...", או היסוס לפני שמפטירים "בסדר" שבעצם אומר "רע לי ואני לבד, אבל ממילא לא יהיה לך איכפת".
לפעמים בא לי לצעוק על אנשים- "די כבר! מספיק עם הייאוש הזה!". הרי לא יכול להיות שלכולם כל כך רע. הרי לא כולם לבד. נכון, יש הרבה אסונות, ועוני, ורוע, אבל הרי לאנשים גם יש חברים, ואהבה, ומשפחה, ולפעמים גם מצליחים במשהו בחיים. לא?
אבל אז יום אחד הבנתי. גם אם לאדם יחיד יכול להיות טוב פה ושם, כחברה אנחנו הולכים ומתפרקים. ואדם הרי אינו אי, ואינו יכול להיות מאושר לאורך זמן בתוך ים של סבל...
* כי הכל היום זה תחרות, ונראה כמו מלחמת קיום, למרות שהבעיה האמיתית של אנשים זה בד"כ פשוט בדידות...
* כי חברות היום, חברות אמיתית, עם מחויבות ואחריות היא כל כך נדירה.
* כי אהבה הפכה להיות מוצר שקלווין קליין מפרסם- ומי שלא נראה כמו דוגמן כבר לא מאמין שימצא אהבה בחייו, ומי שמוצא חי בחרדה שמא בן/בת הזוג יחליפו אותו בדגם משופר.
* כי המשפחה מתפרקת- רוב הזוגות שמתחתנים מתגרשים. רוב ההורים לא יודעים מה עובר על ילדיהם. רוב הילדים לא מתעניינים בהוריהם.
ועוד לא התחלתי לדבר על הורים שמתעללים בילדיהם-פיזית ורגשית. ויש כל כך הרבה.
* כי אם אתה בן ואתה פונה לבחורה ברחוב היא בטוחה שאתה פשוט רוצה לשכב איתה. ואם בן פונה אליך אתה בטוח שהוא רוצה ללכת מכות.
* ואם את בת את יודעת שאם מישהו מדבר אליך זה כי לבשת חולצה חשופה מספיק, ואת חוששת, כי כל יום שומעים על עוד מקרי אונס ותקיפה.
* ויש כל כך הרבה מובטלים, וכל כך הרבה עובדים שלא גומרים את החודש. וכל אחד מהם זה ילד עני, שבטוח שהוא פחות טוב כי אין לו מכנסיים אופנתיים, כי הציונים שלו גרועים (מי יכול ללמוד בחדר עם עוד 4 אחים, ועל שיעור פרטי אי אפשר בכלל לחלום), כי צוחקים עליו, כי הוא רעב! ולאן הוא יכול להגיע בחיים?
אז אם כל המתח הזה, וכל הבדידות, מה הפלא?
מה הפלא שכל החבר'ה לא מצליחים לעשות כיף יחד בלי לדפוק את הראש?
מה הפלא שחצי מהשכבה שלנו מסוממים- מנותקים מהמציאות?
מה הפלא שאנחנו בטוח מכירים מקרוב יותר מאנורקטית אחת, ואנחנו יודעים כמה זה נורא, אבל הבנות גם קצת מקנאות בגיזרה, והבנים בפנטזיות שלהם רואים חברה ממש רזה?!?
מה הפלא שכמעט ואין שמחת חיים. שמחה פשוטה, שמחה של יחד?
אז מה אני רוצה?
* אני רוצה מקום שבו ברור לכולם שלא שופטים אותך לפי מראה.
* וגם לא לפי מי "מגניב" או פופולארי. שלכל אחד יש מקום למוזרות שלו כי אז אפשר לראות גם את המשותף.
* ושכולם מתאמצים ליצור ביחד כיף ולגרום לכולם להרגיש טוב.
* מקום שברור בו שלא בורחים, שאם קשה מתמודדים יחד.
* שאפשר בו להעיר אחד לשני אם חושבים שמישהו התנהג לא בסדר, או שהוא עושה רע לעצמו. אני רוצה שזה יהיה עניין שלי מה עובר עליך, ואני רוצה שזה יהיה עניין שלך מה עובר עלי!
* אני שאנשים ישבו יחד וינסו להבין את עצמם ומה עושה להם טוב. בשיחה. במשחק, במגע, בשירה, בריקוד...
* אני רוצה מקום שבלילה הוא מסתורי אבל לא מפחיד, וביום כל מי שמסביב יודע ששם טוב לאנשים.
* אני רוצה מקום שלאנשים בו איכפת. שהם מנסים להביא אליו עוד אנשים, שהם עוזרים לחברים החדשים בו למצוא את מקומם וליצור כשותפים. מקום שיוצר גם בשביל כל מי שמסביב. אנשים שבוחרים להיות חלק במה שטוב (וטוב זה פשוט! לא צריך להיות פילוסוף בשביל להכיר מה טוב. רק להפסיק להיות ציניים!)- ובוחרים להילחם במה שרע. בכל דרך שאפשר.
איך זה נראה? זה מתחיל מקטן. מכמה אנשים שרוצים לעשות את זה ביחד ובוחרים להיות מקום כזה. והם מביאים חברים בגילם. ומביאים חברים קטנים מהם. ועושים יחד. כי כל דבר שעושים כמעט יכול להיות חלק ממקום חדש כזה- לראות סרט, לדבר, לשחק כדורגל, לכעוס ולהתאהב- את הכל אפשר לעשות מתוך בדידות כמו רוב האנשים, או יחד. ואז גם אם יש יום קשה, אפשר לענות לשאלה "מה שלומך?"- שלומי טוב. אפילו מצוין! ואני חושב שמגיע לי ששלומי יהיה טוב. מה איתכם? י.ר
