הציבור חייב להתעורר
מאת: יובל אלבשן :: 2008 / 02 / 10
פורסם לראשונה ב-NRG מעריב.
שלשום סיימתי לקרוא סוף-סוף את דוח ועדת וינוגרד. לכאורה, זה היה אמור להיות קל עבור מי ששגרת יומו מזה שנים רבות כוללת קריאת אינסוף פסקי דין. אלא שזה לא היה כך. להפך. זה היה סיוט. היעדרן המכוון של השורות התחתונות (גזרי דין והכרעות דין) חייב אותי לנסות ולהתרכז בכל שנכתב, ונכתב שם כל כך הרבה, עד שהלכתי לאיבוד ולא הצלחתי להבין את הדוח עד תומו.
ולא שלא ניסיתי, במלוא הכוונה והרצינות. סברתי שכחובה אזרחית קדושה עליי לקרוא את הכל, ולא להסתפק בתמצות התקשורת. קראתי גם כי הסכמתי עם הנחת היסוד של הוועדה, שביכרה לא להכריע בתחומים לא לה ולכן פסקה כי המבחן מונח "אך ורק לפתחו של הציבור והדרג הפוליטי". זו לא הסמכות שלנו להכריע, אמרו לנו חברי הוועדה, זו האחריות שלכם, האזרחים, לקרוא את התשתית העובדתית שאנו פורסים לפניכם ולהכריע.
זו גם ככלל, תפיסת עולמי הכללית כמשפטן. תפיסה הקוראת לצניעות משפטית. אני באמת מאמין, כי המשפטנים חייבים להכיר בזה שכלי העבודה שלהם מוגבלים, ולכן אין לנו שום יתרון, בניהול ענייני הציבור והמוסר באספקטים שאינם חוקיים טהורים, על פני כל סקטור אחר. לכן גם הסכמתי עם החלטת הוועדה שלא לכלול מסקנות אישיות, כאשר לכך הוסיפה כי "הימנעותנו מהטלת אחריות אישית אין פירושה כי לא היתה קיימת אחריות כזאת".
שוב ושוב, כותבת הוועדה, לא הכרענו כי זה לא תפקידנו אלא תפקידכם. ואני מאוד רציתי לעשות כבקשתם, וכשלתי. אחרי קריאת כל הדוח לא הצלחתי לכתוב את פסק הדין שווינוגרד ביקש ממני. כנראה ששנים רבות של קריאה פסיבית של פסקי דין לא הכינו אותי לקראת המשימה האקטיבית הזו, ואת זה וינוגרד היה צריך לקחת בחשבון.
ניוון השיח הציבורי
כמו כל תהליך גמילה ריפויי, גם הגמילה שלי מפסיביות משפטית, היא תהליך ארוך, קשה, שמחייב הדרגתיות. זה לא יכול להיעשות ביום אחד. ואם כך, מוטב שלא היה מתחיל דווקא בפרשה החשובה ביותר, שזקוקה לליבון ציבורי של אחריות ומחדל - כמו המלחמה הכושלת והנוראה שניהלו אולמרט, פרץ וחלוץ בקיץ המסויט ההוא.
דומה שכישלוני אינו רק אישי, אלא מעיד על הכלל. למרות לא מעט אמירות קשות שכתובות בדוח, אמירות שבמקומות אחרים היו שולחות את מושאיהן לבתיהם בבושת פנים, דבר לא קרה אצלנו. להפך. מערכת התקשורת המשומנת של אולמרט הפכה את היעדר הכרעת דין לפסק דין של זיכוי מוחלט, ואף אחת מהמערכות הציבוריות לא הצליחה להחריש את צהלות ה"יצאנו מזה" שבקעו מלשכות אולמרט ופרץ.
שוב נראה ששנים של אקטיביזם משפטי מוגזם הביאו לניוון השיח הציבורי ולאין אונות חברתית כללית. כולם התמכרו, כמוני, לנוחות שמייצרת הפסיביות. במקום להתייגע עם העבודה הדמוקרטית הקשה, נתנו לשופטים להכריע.
עכשיו, כשההכרעה הוחזרה אלינו, לא היו לנו בנמצא די כלים ויכולות לעשות בה שימוש. גם אם בכך התכוונה הוועדה לטוב, היא גילתה את בוסריותה. היה עליה לדעת שלא ניתן לגמול באחת מהאקטיביזם השיפוטי רב-השנים. לכן, הוועדה היתה חייבת להכריע יותר באופן ברור ולפסוק בשורות התחתונות, למרות תפיסת עולמה הנכונה. וכך, בסוף דווקא עבודתה היסודית היא שתיזכר כ"החמצה גדולה" תרתי משמע, וחבל.
יובל אלבשן הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וחבר הנהלה בעמותת 'ידיד'.
אני דווקא חושב שהועדה ביצעה את תפקידה נאמנה.
הציבור שביקש מהממשלה לצאת למלחמה ההיא (ולמבצעים הבאים בעזה) קיבל מה שביקש. הציבור רצה שישראל תישאר שם עד שנישבור את חיזבאללה ולכן המלחמה המשיכה. כשמחיר המלחמה התבהר אותו ציבור חיפש את מי להאשים. זה מין ריטואל קבוע שחוזר עוד מהימים שאמא שלי החזירה אש עם סטן. למזלנו היו שתי תקופות קצרצרות בהן הישראלים נהגו בהגיון וכך השכלנו להשיג שלום עם המצרים והירדנים.
אני מקווה שיום אחד ימאס לנו לשלם את מחיר הסכסוך ונעשה שלום גם עם הלבנונים והפלסטינאים.
זה לא יהיה קל הפרטנרים שלנו הם לא שבדים מצד שני אנחנו לא נורבגים.
בכדי לעשות שלום צריך להיות חכם וחזק ואלו שתי תכונות שחסרות כאן ובצד השני.
