סגירת מפעל "פולגת" הוא יום עצוב לכולנו
מאת: ירון דישון :: 2008 / 03 / 17
מפעל פולגת-טקסטיל בקרית-גת ייסגר בעוד כחודש, ו-300 עובדיו, מחציתם נשים, יפוטרו. זה לא נעים לראות מפעל סגור. זה בוודאי לא נעים לראות מפעל סגור כאשר פרנסתך תלויה בו. אך "אין מה לעשות", אומר המנכ"ל דנציגר לתקשורת, מפעל טקסטיל הוא פשוט לא כדאי, ו"אין מנוס מלסגור את המפעל".
זהו יום עצוב מאוד - "לדברי דנציגר, סגירת המפעל קשורה בהיחלשות הדולר, התחרות מהמזרח ומחירי הצמר והאנרגיה שאינם מאפשרים המשך יצור בדי צמר בישראל. "זהו יום עצוב מאוד", אמר דנציגר, "אך לאחר בחינה מקיפה של מצב השוק, עלויות הייצור בארץ, עליית מחירי הצמר הגולמי והאנרגיה וההשפעה המצטברת של ירידת שער הדולר, הגענו למסקנה כי אין מנוס מלסגור את המפעל" (Ynet, 9.3.08).
זהו יום עצוב. לכולנו? - ביום הפרסום מיהרתי לחפש באינטרנט כל מידע אפשרי על אותו מפעל. עברתי על פני דף חיפוש שלם שחזר על אותה ידיעה עצובה, על סגירתו העתידית של המפעל, והגעתי אל המידע המעניין באמת. לשמחתי, כיוון שאני לא עיתונאי, ואיש לא משלם לי על כל אותם חיפושים והצלבות מידע, חסכה לי מירב ארלוזורוב, כתבת "דה-מרקר" את המאמץ. שלושה ימים לאחר פרסום הידיעה על סגירת המפעל, חשפה ארלוזורוב לכלל הקוראים (בעצם רק למי שלא ערך חיפוש באינטרנט על החברה) את הידיעה המרעישה הבאה:
"ב-2005, כאשר חברת פולגת - החברה האם של פולגת טקסטיל - ביקשה לחלק דיווידנד ענק של 152 מיליון שקל, ניסו עובדיה של פולגת טקסטיל להתנגד לכך. 'מדובר בהליך שעלול להשאיר את החברה עם הון עצמי השואף לאפס, וזאת בשעה שבקופת החברה הבת חסרים כספים בגין עתודות פיצויי הפיטורים של העובדים', כתבו אז העובדים לבית המשפט. הם הוסיפו כי 'אופן ביצוע ההליך מעורר חשש כבד שלא טובת החברה עומדת לנגד עיני ההנהלה'. כך, חודשים ספורים לאחר שרכשו את השליטה בחברת האחזקות פולגת - הבעלים של החברות בגיר ופולגת טקסטיל - הצליחו בארינבוים וגלבוע להחזיר לעצמם כמעט את כל ההשקעה שהשקיעו ברכישת השליטה בפולגת מידי קונצרן כלל תעשיות. הדיווידנד הענק והחריג זרם לכיסם, וכיסה את מרבית ההשקעה שלהם ברכישה. בנוסף, נהנה גלבוע גם משכר נדיב שקיבל כמנכ"ל פולגת - 5.5 מיליון שקל ב-2005" ("דה-מרקר", 12.3.08).
הסיבה העיקרית לפרסום הידיעה, והביקורת אותה משמיעה ארלוזורוב מתייחסת לעובדה שבעלי המפעל שולחים את 300 המפוטרים לקבל פיצויי פיטורין מביטוח לאומי (מהכסף הציבורי) על חובות שהם עצמם יצרו. את מירב ארלוזורוב מטרידה השאלה מדוע צריכה המדינה לממן בכספי ציבור פיצויי פיטורין, על רווחים שעשו בעלי המפעל. זוהי אכן שאלה טובה מאוד, אך היא רק סימפטום לעניין משמעותי הרבה יותר.
יום עצוב" - למי? - העניין המרכזי שעולה מפרשיית "פולגת", הוא חשיפת הבדיה מאחורי אותה תחושה שמנסים להעביר לנו תמיד. תחושה של איזושהי שותפות גורל בין מעסיקים למועסקים, ומאחורי אותו מסר שכאשר מפעל נסגר, זה הולך להיות "יום עצוב לכולנו". הבעלים החדשים רכשו את המפעל, כבר מימשו את הדיבידנד להחזר ההלוואה, עשו רווח נאה. עכשיו הגיע הזמן להיפטר מהנכס.
בסופו של יום, יעשו אלה קופון נאה על התרגיל העסקי המבריק. מי שישלמו כנראה כל חייהם על כך, הם אותם 300 מפוטרים – שאפילו לאחר שיקבלו פיצויים (מהמדינה או מהמפעל), יאלצו להתמודד עם אבטלה באזור. בקרית-גת, גם כך קשה למצוא עבודה (ולפי מחקר אחרון, פי 2 קשה מאזור המרכז), ועם ניסיון בייצור טקסטיל, אשר כבר אינו שווה הרבה במכורותינו.
אז בפעם הבאה שמספרים לנו על "יום עצוב לכולנו", כדאי תמיד לבדוק: יום עצוב למי?
ירון דישון הוא סטודנט באוניברסיטת חיפה, חבר בקבוצת "סטודנטים למען צדק חברתי" וביסו"ד.
האם הם היו מאוגדים?
או שכל הרעש והצילצולים זה של הרגע האחרון?
אני מסכים עם הביקורת שלך על השיח הכוללני הזה .
זה מזכיר לי את הדיבור עכשיו על משבר באשראי ובשוק הדירות בארה"ב אשר כבר, עתה יוצר את גל הסטגפלציה החדש בעולם. אבל במקרה הזה
ניראה לי שצריך לבדוק טוב בטוב מי הבעלים הללו.
האם לא מדובר כאן בספקולנטים גריידא.
ואם לא כך העניין אולי יש משהוא בדבריהם אודות המצב העכשוי בכלכלה העולמית, אשר כוחות פננסים מסויימים יוצרים ,כאשר הם הולכים למותת את היצור ולגרום להאטה, ובכך למקסם רווחים. אולי דווקא זה הזמן לאגד את העובדים והיצרנים.. ולהבין סוף סוף שהם בעלי אינטרס משותף
לעומת פסטיבל סגירת פולגת שמזכיר את הפטיבלים שעורכת התקשורת עם בפרסום דוח הביטוח הלאומי, חוגגים ומנצלים את הבעיות והמצוקות הקשות כדי לקדם את האינטרס של גוף התקשורת, תוך כדי טשטוש מולט של הגורמים המהותיים של בעיות אלו, בעניין שער הדולר הבליח לרגע אחד דיון ענייני.
בעל מפעל בינוני מבאר שבע טען באותו הקשר, בראיון ברדיו:
" לי אתם לא צריכים לדאוג, לעצמי דאגתי, גם אם אסגור את המפעל לגמרי, פרנסה תהיה לי. קשה לי לצמצם ולסגור מפעל כי בניתי אותו, אבל אסתדר. הבעיה האמיתית תשאר לכל הפועלים שישארו בלי עבודה בגלל ירידת שער הדולר. מדינת ישראל צריכה להחליט האם זה מעניין אותה או לא."
גם את הקול הצלול הזה טשטשו זעקות שבר של תעשיינים על מצוקתם, בעוד שדווקא המצוטט למעלה השמיע את האמת, ואת התחום המשותף לעובדים ולבעלי המפעל.
צריך להפריד בין מה שבידינו כמדינה ומה שניתן להשפעה רק במשק העולמי שם אנו שחקנים קטנים.
שער המטבע ובעיקר יציבותו לטווח ארוך הוא כלי מכריע בעניין יכולת הקיום של תעשיה.
רן
רן,
בהקשר העולמי, עם כל חגיגת המדיניות המוניטרית הפעילה לפתע, האם זה לא הזמן לכתוב איזה משהו לחיוב מדיניות פיסקלית פעילה?
