על אזרחות, צבא ושכר מינימום לחיילים
מאת: יואב רובין :: 2008 / 04 / 4
אחד היסודות המרכזיים עליו הושתתה מדינת ישראל עם הקמתה היה צבא עממי. חשיבותו של הצבא כצבא עממי לא הייתה רק מצד היותו כלי להגנה על מדינת ישראל, אלא הוא נתפס גם ככלי חשוב בכינון האזרחות וככלי מרכזי ליצירת "כור ההיתוך" ולהבנייתה של חברה אזרחית ישראלית. אמנם כבר עם הקמתו הוא לא כלל את כל אזרחי מדינת ישראל. בין השאר, הודרו ממנו הערבים, ופרשו ממנו תלמידי הישיבות. אולם במידה רבה דווקא הוצאתן של קבוצות אלה משירות בצבא חיזקה את הצבתן כקבוצות העומדות בשולי הציבוריות הישראלית. התפיסה המרכזית הייתה כי שירות צבאי הוא כרטיס הכניסה לאזרחות הישראלית.
אפשר לבקר את התפיסה הזו בהרבה מאוד אופנים אבל לא כדאי להתעלם גם מיתרונותיה. לאורך זמן הצבא היווה את אחד הגורמים החשובים לשילוב חברתי ולניידות מעמדית בקרב מי ששירת בו. כתוצאה מכך קבוצות ששאפו לשפר את מעמדן בחברה הישראלית נאבקו על זכותן לשרת בצבא בתפקידים "נחשבים". כך עשו הנשים (בג"ץ אליס מילר לדוגמא). וכך עשו קבוצות "שוליים" אחרות: עולים חדשים, בדואים, דרוזים וכד'. מעבר לכך כדאי גם לזכור שגיוס החובה בארץ כמו בדוגמאות אחרות בעולם, קיים יחסי גומלין עם מדינת הרווחה. החיילים המשוחררים שתרמו למדינה קיבלו בתמורה זכויות אזרחיות ודרשו אף זכויות חברתיות וניוד חברתי בצורת מענק שחרור ללימודים או גמול דומה לפתיחת עסקים, קצבאות ילדים ובאופן מובלע זכויות נוספות. מובן שזכויות אלה נשענו על הגמול הסמלי שקיבלו המשרתים בצבא ובעיקר החיילים הקרביים. למערכת יחסים זו קורא יגיל לוי בספרו "מצבא העם לצבא הפריפריות", המשוואה הרפובליקנית.
לאורך ימיה של מדינת ישראל נחלשה "המשוואה הרפובליקנית" כתוצאה ממספר גורמים. ראשית היא כאמור לא כללה את כלל האזרחים, וככל שקבוצות האוכלוסייה שלא נכללו בה גדלו והתחזקו היא עצמה נחלשה. שנית מכיוון שהחברה הישראלית נתפלגה ביחסה לתכליתו של הצבא והשימוש בו עקב יחסה לשטחים. כך ההצדקה לעצם קיומו של הצבא נחלשה בתחילה משמאל ומאוחר יותר מימין. לבסוף, הפגיעה שהיא בעיני המרכזית במעמדו של הצבא כערך אזרחי מרכזי, הייתה היחלשות התפיסה האזרחית בארץ באופן כללי. המדינה נתפסת יותר ויותר כנותנת שירותים הנקנים בכסף ופחות ופחות כrespublica או בעברית כעניין הציבור. כלומר כארגון שבאמצעותו כלל האזרחים קובע את חייו הציבוריים. על כן ממילא אם ניתן לקנות שירותי ביטחון אין צורך בהשתתפות פעילה בפעילות הביטחון.
מושג זה התרחב במידה רבה בקרב חיילי המילואים.
מצב זה לווה כמובן בהחלשות ההערכה והגמול הסמלי למי שמשרת, כאשר את ההערכה לחייל החליפה הערכה לשירות ביחידות עילית מצומצמות שנוטלות חלק קטן יחסית בביטחון השוטף. חלק גדול מההערכה ה עברה לתחומים אחרים לגמרי (בעלות על הון למשל).
כתוצאה מכך האליטות שירתו פחות ופחות ומי שהחליף אותם היו הפריפריות. ראיה לכך ניתן לראות למשל במוצאם של ההרוגים בפעילות מבצעית בזמן שירותם הסדיר. אחוז בני האליטות ירד ולעומתו אחזו תושבי הפריפריה עלה. לצד תהליך זה עלתה קובלנה גוברת והולכת על אחוזי השתמטות גבוהים.
בעיית ההשתמטות נוסחה אמנם בכלים של "המשוואה הרפובליקנית" וחשיבות התרומה למדינה, אולם הפתרונות שהוצעו היו בעיקר בתחום של הגדלת הגמול הכלכלי הישיר (להבדיל מגמול כלכלי אוניברסלי). לא עוד שירותי רווחה לכל או לימודים אקדמאיים זולים, אלא הגדלת מענק השחרור, בידול שלו לפי אופי השירות, תמיכה ישירה בחיילי המילואים וכעת שכר מינימום לחיילים בסדיר.
הענקת שכר מינימום לחיילים בסדיר בהקשר של משבר האזרחות הישראלי פירושה שחיילי הסדיר אינם אלא שכירים של המדינה. השירות הצבאי אינו נתפס כחלק מחובות האזרח למדינתו במסגרת של מערך זכויות-חובות אוניברסלי אלא כמקום תעסוקה. על כן מי שיוכל להשתכר במקום אחר יותר כסף בפחות סיכון יעדיף כמובן לעשות זאת.
מן הצד השני הענקת שכר לחיילי הסדיר תייקר את אחזקתם וכפי שנחמיה שטרסלר מסביר היא תגרום לצבא לצמצם את כוח האדם שלו. בניגוד לטענתו של שטרסלר, אני מניח כי אין זה סביר שהצבא יקצר את משך השירות, מכיוון שהכשרה של חייל עולה הרבה כסף, ולכן הצבא יצמצם את מספר המשרתים. כך יוגשם החזון של אהוד ברק ואנשים נוספים של צבא קטן וחכם או במילים אחרות צבא מקצועי.
כאן נשאלת השאלה הגדולה: מה בעצם רע בצבא מקצועי? נדמה לי שחלק מהתשובות כבר ניתנו למעלה. צבא מקצועי הוא צבא שמחד משרתים בו מיעוט אליטסטי בתפקידי יוקרה ופיקוד, ומאידך אוכלוסיות חלשות. כתוצאה מכך כוחו כגורם לניידות חברתית ייחלש מאוד. זאת משום שיוקרתם של החיילים תרד והם ייתפסו כעובדי ציבור. במילים אחרות, החיילים ייתפסו כנטל על משלמי המיסים. יתרה מזו, מכיוון שהחיילים נתפסים כעוד בעלי מקצוע ומגיעים בעיקר משכבות חלשות ולא מהאליטה, יהיה הרבה יותר קל להשתמש בהם כ"בשר תותחים" שהרי לשם כך הם נועדו. את התוצאה של המצב הזה ניתן לראות למשל בצבא ארה"ב.
לבסוף הסכנה הגדולה ביותר של צבא מקצועי, הינה בעיית הנאמנות. החייל השכיר אינו רואה את תפקידו כשליח ציבור, ומקבל את הערכים המוסריים של החברה הקפיטליסטית. לחיילים כאלה קל הרבה יותר להתעלל באוכלוסיה אזרחית. בעיית הנאמנות עלולה להוביל את החייל, בסופו של דבר, לפגוע בדמוקרטיה באופן ישיר.
על כן, ברור שבמצב הנוכחי, שכר מינימום לחיילים אינו הדרך הנכונה לתיגמול חיילי הסדיר. האופן הנכון יותר, הינו ליצור שינוי כולל בתפיסת האזרחות וכמובן פתרון בעיית השטחים והפליטים. מי שמעודד את הצבא למכור את נכסיו הערכיים בדמות שכר מינימום, ימצא את עצמו מייצר חברה מקוטבת יותר ופחות אזרחית בגישתה.
אני מסכים במידה רבה עם ניתוחו של יואב בדבר התהליך העובר על המדינה והצבא, ובעיקר רוצה לציין: כדי להיאבק בתהליך צריך לייצר מחדש מדינת רווחה שתאפשר קודים מהסוג שתיארת (ערך לשירות שלא נמדד בכסף).
כל עוד אנחנו בקרב בלימה נגד פירוק מדינת הרווחה, כמה הערות נראות לי חייוניות:
להבנתי הגדלת התשלום לחיילים הוא כלי אפקטיבי לשמירה מתהליך השינוי בצבא שתיארת - שכבר עכשיו מתרחש - לפחות בטווח קצר. הרי הצבא כבר הופך לצבא מקוטב של אליטות בתפקידי פיקוד ויוקרה מול פריפריות בתפקידי לחימה (באיטיות, אבל זה הכיוון), תהליך זה דואג שהשירות עדיין יקרוץ לשדרות מעט יותר רחבות.
בנוסף, אי אפשר להתעלם מהצד המרחיב של הצעה זו, בימים של ריסון תקציבי, וכן מהרקע העיקרי להתנגדות לה: היינו, ההתנגדות להגדלת הוצאות הממשלה.
כל ניתוח זה מתעלם גם מהצד ההצהרתי הפוליטי של מהלך זה, שעוזר ליצור קונסולידציה מעמדית למעמד הבינוני הנשחק. קראו מעט מתגובות החיילים לחוק זה ותבינו שיש היום ציבור שצמא לשמוע שמגיעה לו רווחה כלכלית, והניסיון ליצור ממנו מחנה פוליטי, גם הוא ראוי.
יום טוב.
התחלתי לכתוב כאן תגובה, ואז ראיתי שהיא מתארכת והולכת, אז הפכתי אותה לרשומה בבלוג שלי.
http://nadav.blogdebate.org/archives/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%94%d7%a8%d7%a4%d7%95%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%97
לצערי אני לא חושב שהענקת שכר מינימום תאט את תהליך פירוק הצבא העממי. אני חושב שהיא תאיץ את תהליך יציאת מי שיכול מהמעמד הבינוני הנשחק ממנו ותשאיר רק את בני המעמד הבינוני השחוק כבר.
אני חושב שנכון יותר היה לעשות את מהלך הקריאה לסולידריות דרך זכויות שאינן קשורות בצבא שיוכלו לאגד גם נשים, ערבים וחרדים ולבסוף אני חושב שהמהלך הזה מחמיץ את הבנת הבעיה לעומק. הבעיה אינה כסף, הבעיה היא היחס למדינה וערכי הקפיטליזם.
בתגובה שכתבתי לנדב התיחסתי גם לבעיית הדמוקרטיות של מדינת ישראל. אי אפשר להתעלם מכך שהצבא גם בימיו הטובים ייצג רק חלק מהמדינה ושחלק זה הולך וקטן ושחלק הולך וקטן מהאזרחים מרגישים שיש להם תועלת כלשהי מקיום המדינה. את תחושת השייכות הזו לא ניתן לתקן באמצעות שכר מינימום משום שהיא לא נובעת מהשכר בצבא (אגב, כמה כסף ישאר מהשכר הזה בתום השירות? - להערכתי כמעט כלום). הבעיה שלי היא שלהבנתי לא ניתן כל לשקם את הצבא העממי ובין אם החוק יעבור ובין אם לאו הצבא העממי יתפורר לחלוטין תוך עשר שנים. ההשלכות על מדינת ישראל תהיינה חמורות. אני איני מאלה האומרים ש"ככל שירע כן ייטב" אבל מי יודע אולי כתוצאה מזה נבין סוף סוף שאי אפשר לקיים פסבדו-דמוקרטיה צבאית לאורך זמן.
תודה על המאמר. הוא עוסק בנושא שראוי להעלות אותו מדי פעם.
החברה הישראלית התפלגה ביחסה לצבא, לא בגלל "השטחים", אלא בגלל יחסה של החברה הישראלית לכל סוג של סולידריות.
נתחיל מהמונח "שטחים".
אין למדינת ישראל גבולות מוכרים ביחס למונח זה, ומכאן שאין לו הגדרה קונסיסטנטית. ההחלטה היחידה שיש לה תוקף בינלאומי בעניין גבולותיה של ישראל, לבד מהגבול עם ירדן מדרום לעין גדי ולאורך הערבה, ומטירת צבי וצפונה עד לירמוך, היא החלטת האו"ם על תכנית החלוקה. לפי החלטה זו, נהריה, אשדוד ובאר שבע נמצאות ב"שטחים".
לגבי הגבול עם מצרים העניין היה פשוט יותר במשך שנים ארוכות, מכיוון שהאו"ם סרב להכיר בהסכם השלום של ישראל עם מצרים ואף גינה אותו. הסיבות לכך מורכבות ומעניינות, אבל הן משמשות רקע נאה לדרישתו של שמעון פרס, אשר חזרה ונשנתה, למשל בעת כהונת ממשלת הרוטציה, לדחוף את האו"ם אל תוך המשא והמתן של ישראל עם הערבים.
אינני יודע אם האו"ם חזר בו בעניין הסכם השלום עם מצרים. מכל מקום אין שום החלטה בעלת תוקף המגדירה מהם "השטחים" ומהם אינם.
אגדה נפוצה קושרת את המונח "שטחים" לטריטוריות שנתפסו על ידי ישראל במהלך מלחמת ששת הימים. מעמדן המשפטי של טריטוריות אלו, בעיני החלטות בינלאומיות בנות-תוקף, הוא כאמור כמעמדן של נהריה, אשדוד ובאר שבע. בקיצור – תלוי את מי שואלים... כפרים כמו בקה חולקו אחרי מלחמת העצמאות לשנים – בקה המזרחית והמערבית, על ידי גבול שרירותי שעבר באמצע הכפר. אין זה גבול גיאוגרפי או טבעי, בעל היגיון אנושי או איזשהו תוקף והיגיון. יותר מזה – הצד הערבי שחתם על ההסכמים בהסכמי רודוס, סירב לקרוא לקווים אלו בשם "גבולות", אלא רק להגדיר אותם כקווים התוחמים איזורים שבהם רשאי הכוח החמוש של הצד השני לנוע.
אז זה לא גבול.
היחס לשירות הצבאי, אם לנסח "יחס" במובן של מתן לגיטימציה, כפונקציה של היחס ל"שטחים", מתאפיין בחלקו הגדול בשלילה גורפת של זכותה של ישראל להיות בית לאומי לעם היהודי, ו\או זכותם של יהודים להגדרה עצמית ולריבונות על חלק כלשהו של ארץ ישראל. מכללא שוללת אותה גישה גם את זכותו של העם היהודי לקיים כוח שיאכוף זכות זו או זכויות הנובעות ממנה.
לכן אני לא מקבל שהיחס לשירות הצבאי מושפע באמת מהיחס ל"שטחים". זו מניפולציה ותו-לא. עמדת על כך היטב בהמשך הדברים: הביטחון נתפס כמצרך, כסחורה, ולכן אפשר להפריט אותו. אני רוצה לציין שדברים אלה עולים בקנה אחד עם הפרשנות, שאיננה דווקא שלי, הקושרת את התופעה ה"פוסט-ציונית" עם מהפיכת ההפרטה.
נקודה נוספת היא קשירת הביטוי "צבא קטן וחכם" עם צבא מקצועי. אין חיה כזו, אין ולא היו התבטאויות של אהוד ברק התומכות בצבא מקצועי שאיננו צבא חובה. אני מציע שתבדוק עניין זה.
באופן כללי אני מקבל את הפרשנות שהיצגת. אבל אני מעלה כשאלה, לא רטורית, את האפשרות לפשרה עם תהליכים.
יכול להיות שאפשר לטפל במוטיבציה לשירות הצבאי, ככל שהיא מוטיבציה אותנטית, "אידיאליסטית", בתור שכזו. אפשר להחזיר חזרה את המשטר החברתי והכלכלי, כמו גם את עולם המושגים ואת התפיסות האנושיות, שלושים שנה אחורה. אולי זה ייקח שלושים שנה ואלי פחות או יותר, אבל יכול להיות שזה אפשרי.
ואז, רק אז, היחס לשירות הצבאי ישתנה, הדימוי והמעמד של השירות ישתנה, הסחף מתישהו במהלך הדרך ייעצר, אחוזי ההתנדבות יעלו, והכל יחזור להיות כמו שהיה צריך להיות.
ויכול להיות שצריך לתקן חלקית, מה שאנחנו קוראים "לשים פלסטר". האם ייתכן שכפשרה, אפשר לנקוט צעד שלא היינו נוקטים אם היינו יכולים לשרטט את המפה בעצמנו?
כל טוב
תודה על המאמר. הוא עוסק בנושא שראוי להעלות אותו מדי פעם.
החברה הישראלית התפלגה ביחסה לצבא, לא בגלל "השטחים", אלא בגלל יחסה של החברה הישראלית לכל סוג של סולידריות.
נתחיל מהמונח "שטחים".
אין למדינת ישראל גבולות מוכרים ביחס למונח זה, ומכאן שאין לו הגדרה קונסיסטנטית. ההחלטה היחידה שיש לה תוקף בינלאומי בעניין גבולותיה של ישראל, לבד מהגבול עם ירדן מדרום לעין גדי ולאורך הערבה, ומטירת צבי וצפונה עד לירמוך, היא החלטת האו"ם על תכנית החלוקה. לפי החלטה זו, נהריה, אשדוד ובאר שבע נמצאות ב"שטחים".
לגבי הגבול עם מצרים העניין היה פשוט יותר במשך שנים ארוכות, מכיוון שהאו"ם סרב להכיר בהסכם השלום של ישראל עם מצרים ואף גינה אותו. הסיבות לכך מורכבות ומעניינות, אבל הן משמשות רקע נאה לדרישתו של שמעון פרס, אשר חזרה ונשנתה, למשל בעת כהונת ממשלת הרוטציה, לדחוף את האו"ם אל תוך המשא והמתן של ישראל עם הערבים.
אינני יודע אם האו"ם חזר בו בעניין הסכם השלום עם מצרים. מכל מקום אין שום החלטה בעלת תוקף המגדירה מהם "השטחים" ומהם אינם.
אגדה נפוצה קושרת את המונח "שטחים" לטריטוריות שנתפסו על ידי ישראל במהלך מלחמת ששת הימים. מעמדן המשפטי של טריטוריות אלו, בעיני החלטות בינלאומיות בנות-תוקף, הוא כאמור כמעמדן של נהריה, אשדוד ובאר שבע. בקיצור – תלוי את מי שואלים... כפרים כמו בקה חולקו אחרי מלחמת העצמאות לשנים – בקה המזרחית והמערבית, על ידי גבול שרירותי שעבר באמצע הכפר. אין זה גבול גיאוגרפי או טבעי, בעל היגיון אנושי או איזשהו תוקף והיגיון. יותר מזה – הצד הערבי שחתם על ההסכמים בהסכמי רודוס, סירב לקרוא לקווים אלו בשם "גבולות", אלא רק להגדיר אותם כקווים התוחמים איזורים שבהם רשאי הכוח החמוש של הצד השני לנוע.
אז זה לא גבול.
היחס לשירות הצבאי, אם לנסח "יחס" במובן של מתן לגיטימציה, כפונקציה של היחס ל"שטחים", מתאפיין בחלקו הגדול בשלילה גורפת של זכותה של ישראל להיות בית לאומי לעם היהודי, ו\או זכותם של יהודים להגדרה עצמית ולריבונות על חלק כלשהו של ארץ ישראל. מכללא שוללת אותה גישה גם את זכותו של העם היהודי לקיים כוח שיאכוף זכות זו או זכויות הנובעות ממנה.
לכן אני לא מקבל שהיחס לשירות הצבאי מושפע באמת מהיחס ל"שטחים". זו מניפולציה ותו-לא. עמדת על כך היטב בהמשך הדברים: הביטחון נתפס כמצרך, כסחורה, ולכן אפשר להפריט אותו. אני רוצה לציין שדברים אלה עולים בקנה אחד עם הפרשנות, שאיננה דווקא שלי, הקושרת את התופעה ה"פוסט-ציונית" עם מהפיכת ההפרטה.
נקודה נוספת היא קשירת הביטוי "צבא קטן וחכם" עם צבא מקצועי. אין חיה כזו, אין ולא היו התבטאויות של אהוד ברק התומכות בצבא מקצועי שאיננו צבא חובה. אני מציע שתבדוק עניין זה.
באופן כללי אני מקבל את הפרשנות שהיצגת. אבל אני מעלה כשאלה, לא רטורית, את האפשרות לפשרה עם תהליכים.
יכול להיות שאפשר לטפל במוטיבציה לשירות הצבאי, ככל שהיא מוטיבציה אותנטית, "אידיאליסטית", בתור שכזו. אפשר להחזיר חזרה את המשטר החברתי והכלכלי, כמו גם את עולם המושגים ואת התפיסות האנושיות, שלושים שנה אחורה. אולי זה ייקח שלושים שנה ואלי פחות או יותר, אבל יכול להיות שזה אפשרי.
ואז, רק אז, היחס לשירות הצבאי ישתנה, הדימוי והמעמד של השירות ישתנה, הסחף מתישהו במהלך הדרך ייעצר, אחוזי ההתנדבות יעלו, והכל יחזור להיות כמו שהיה צריך להיות.
ויכול להיות שצריך לתקן חלקית, מה שאנחנו קוראים "לשים פלסטר". האם ייתכן שכפשרה, אפשר לנקוט צעד שלא היינו נוקטים אם היינו יכולים לשרטט את המפה בעצמנו?
כל טוב
