מי הוא מילטון פרידמן?
מאת: יסו"ד :: 2008 / 04 / 12
לציון שלוש שנים למותה של אסתר אלכסנדר, נכנס ביום רביעי ה-23.4.08, יום עיון שבו ייבחנו ההקשר הגלובלי שבו מצויה הכלכלה הישראלית והמגמות החדשות בפעולה הפוליטית המקומית בישראל.
בנובמבר 2006 הלך לעולמו אחד הכלכלנים הבולטים של סוף המאה העשרים – מילטון פרידמן. פרידמן היה נביא השוק החופשי ותעמלן בולט. הוא הוביל את המגמה הניאו-ליברלית שהיום היא המגמה השלטת ברוב המחלקות לכלכלה בעולם המערבי, ברוב משרדי האוצר ובגופים הכלכליים הבינלאומיים. לאחר מותו כתב פול קרוגמן, אחד הכלכלנים הבולטים בארצות הברית היום, פרופסור לכלכלה בפרינסטון ובעל טור בניו יורק טיימס, מאמר לזיכרו. המאמר מציג את מורכבות דמותו של פרידמן – כלכלן אחראי ופקוח עיניים מצד אחד ותועמלן כמעט מניפולטיבי מן הצד שני. עיבוד של מאמר זה מובא כאן.
ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית במאה העשרים דומה להיסטוריה של הנצרות במאה השש עשרה: עד שג'ון מיינרד קיינס פרסם את 'התיאוריה הכלכלית של תעסוקה, ריבית וכסף' ב-1936, שלטה בכלכלה - לפחות בארצות דוברות האנגלית - אורתודוקסית השוק החופשי. הכלכלה הקלאסית, כתב קיינס ב-1936, "כבשה את אנגליה לחלוטין כפי שהאינקוויזיציה כבשה לחלוטין את ספרד." והכלכלה הקלאסית אמרה כי התשובה לכמעט כל השאלות היא לתת לכוחות ההיצע והביקוש לעשות את שלהם.
קיינס שיחק את התפקיד של מרטין לותר. אף על פי שקיינס לא היה בשום אופן שמאלן – הוא ביקש להציל את הקפיטליזם, לא לקבור אותו – התיאוריה שלו אמרה שאי אפשר לסמוך על שווקים חופשיים. כך נוצרה הצדקה חדשה להתערבות ממשלתית רחבה בכלכלה של אחרי המשבר הגדול של סוף שנות העשרים.
אחרי הקיינסיאניות שהיתה הרפורמציה הגדולה בחשיבה הכלכלית באה הקונטר-רפורמציה. במהלך זה היה לפרידמן תפקיד מפתח - עד סוף המאה הכלכלה הקלאסית חזרה לשלוט על רוב מלכותה הקודמת, ומילטון פרידמן זכאי לקבל את רוב הקרדיט על כך.
מילטון פרידמן מילא שלושה תפקידים: כלכלן, שכתב ניתוחים של התנהגות הצרכן והאינפלציה; יזם מדיניות, שבילה עשרות שנים במאבק למען המדיניות הידועה בשם 'מונטריזם'; והאידיאולוג, המפשט והמפיץ של תורת השוק החופשי. יעילותו של פרידמן כמפשט, מפיץ ותועמלן נשענה בחלקה על המוניטין המוצדק שלו ככלכלן מעמיק. אבל יש הבדל משמעותי בין הדקדקנות של עבודתו ככלכלן מקצועי ובין החופשיות ולעתים ההגיון המוטל בספק של הצהרותיו כאינטלקטואל ציבורי.
הכלכלן
נדחה את החומר הבעייתי לרגע ונדבר על פרידמן התיאורטיקן הכלכלי. במשך רוב מאתיים השנה האחרונות שלט במחשבה הכלכלית המושג 'הומו אקונומיקוס' – האדם הכלכלי. את בחירותיו של אדם היפותטי זה מניעים חישובים רציונליים: "האם לקנות קורנפלקס או חיטה גרוסה?" או "האם לבחור באגרות חוב או במניות?" קל מאוד לעשות צחוק מהסיפור הזה - אפילו כלכלנים זוכי פרס נובל לא מחליטים באופן רציונלי. אבל רוב הכלכלנים מוצאים את 'האדם הכלכלי' יעיל ככלי ניתוח. לאנשים יש העדפות, והם בדרך כלל מקבלים החלטות נבונות. הפשטה היא הדרך היחידה שבאמצעותה אנו יכולים לכפות סדר מחשבתי כלשהו על מורכבות החיים הכלכליים. והנחת ההתנהגות הרציונלית היא פישוט פורה במיוחד.
קיינס אמנם לא ערך מתקפה כוללת על האדם הכלכלי, אבל הוא הסתמך על השערות פסיכולוגיות סבירות ולא על ניתוח מדויק של מה שמקבל החלטות רציונלי יעשה.
בספר 'תיאוריה של פונקציית הצריכה' (A Theory of the Consumption Function) מ-1957 חזר פרידמן אל האדם הכלכלי. הוא טען כי הדרך הטובה ביותר להבין את האופן שבו אנשים חוסכים ומוציאים הוא חשיבה על אנשים כמי שמתכננים באופן רציונלי כיצד להוציא את כספם לאורך חייהם. עבודתו זו סימנה חזרה לדרך החשיבה הקלאסית.
הישג חשוב יותר בא לפרידמן מיישומו של מודל ה'אדם הכלכלי' על האינפלציה. במשך שנים ארוכות הצביעו כלכלנים על היחס ההפוך בין אינפלציה לאבטלה – ככל שזו עולה זו יורדת ולהיפך. פרידמן טען שאם קובעי המדיניות ינסו לשמור על אבטלה נמוכה באמצעות הגדלת האינפלציה הם ישיגו בסופו של דבר את התוצאה ההפוכה. הוא טען כי אחרי תקופה מתמשכת של אינפלציה אנשים יבססו את החלטותיהם על ציפיות לאינפלציה עתידית. אחת הסיבות לכך שאינפלציה יכול להוביל לתעסוקה גבוהה יותר היא שהעסקת עובדים רבים יותר נעשית רווחית כשהמחירים עולים מהר יותר מהמשכורות. אבל כשעובדים יבינו שהאינפלציה שוחקת את כוח הקניה שלהם הם ידרשו הסכמי שכר גבוהים יותר מראש. בעקבות כך תרד רמת התעסוקה והאבטלה תעלה.
ואמנם - ההתאמה בין אינפלציה ובין אבטלה נשברה בשנות השבעים בדיוק באופן שבו פרידמן צפה: ככל שהאינפלציה עלתה שיעור האבטלה היה גבוה. בכך שצפה את תופעה זו, שנקראת סטגפלציה, השיג פרידמן את אחד ההישגים הגדולים ביותר בכלכלה שלאחר מלחמת העולם השניה.
נביא המונטריזם
דמותו הציבורית של מילטון פרידמן ותהילתו היו בעיקר על יצירת התורה הידועה בתור 'מונטריזם'. לפני קיינס, כלכלנים ראו בהיצע הכסף, כלומר בכסף המזומן שנמצא במחזור, כלי מרכזי לניהול הכלכלי. זוהי הכלכלה המוניטרית – השליטה בכמות הכסף במחזור, למשל באמצעות הדפסת כסף. קיינס טען שבתנאי מיתון, כאשר שיעורי הריבית מאוד נמוכים, לשינויים בהיצע הכסף יש השפעה מעטה על הכלכלה. הבנק המרכזי יכול לנסות לעורר את הכלכלה על ידי הדפסת כמויות גדולות של מזומנים אבל אם הריבית נמוכה סביר שהמזומן הזה יערם בכספות או תחת המזרונים ולא ישמש להוצאות ולהשקעות. לכן טענו קיינס וממשיכיו שמדיניות פיסקלית - גידול בהוצאה הממשלתית - היא הכרחית על מנת להוציא מדינות ממיתון.
מדיניות מונטרית - השליטה בהיצע הכסף - היא צורה של התערבות טכנוקרטית וא-פוליטית. לעומת זאת מדיניות פיסקלית מערבת את הממשלה בכלכלה: אם פוליטיקאים מחליטים להשתמש בעבודות ציבוריות על מנת לקדם תעסוקה עליהם להחליט מה לבנות ואיפה. כלכלנים עם הטיה לשוק-חופשי יטו לכן להאמין שמדיניות מונטרית היא כל מה שצריך. מי שרוצים לראות ממשלה יותר פעילה נוטים להאמין שמדיניות פיסקלית היא חיונית.
בספר 'היסטוריה מונטרית של ארה"ב 1867-1960' (A Monetari History of the United States 1867-1960) שכתב עם אנה שוורץ (Schwartz) הסבירו פרידמן ושוורץ את תפקידה של המדינות מוניטארית במיתון הגדול: הציבור איבד את אמונו בבנקים והחזיק את הונו במזומן. התוצאה היתה הרבה פחות הלוואות, מה שאומר הרבה פחות הון פנוי להוצאות והשקעות. פרידמן ושוורץ טענו שהבנק המרכזי יכול היה למנוע את הצניחה בהיצע הכסף באמצעות הצלת בנקים מתמוטטים.
אבל האם המדיניות המוניטרית היא שיצרה את המשבר? נניח כי פרצה מגפת שפעת וניתוח לאחור מגלה כי פעולה מתאימה של המרכז לפיקוח מחלות היתה יכולה להשתלט על המגפה. יהיה הוגן להאשים את פקידי הממשלה בכך שלא נקטו את הפעולה הנכונה אבל יהיה זה בהחלט מוגזם לטעון שהם גרמו למגפה. באותה המידה אין זה הוגן להאשים אתה המדיניות המוניטרית במשבר.
בתחילה היה פרידמן זהיר, אבל ב-1976 כבר אמר לקוראי ניוזוויק כי "האמת הפשוטה היא שהמיתון הגדול נוצר על ידי ניהול ממשלתי גרוע". טענה שקוראיו בודאי הבינו כאומרת כי המיתון הגדול לא היה קורה לו רק הממשלה לא היתה מתערבת – כאשר למעשה מה שפרידמן ושוורץ טענו היה שהממשלה היתה צריכה להיות פעילה יותר לא פחות.
מדוע דיונים היסטוריים על התפקיד של המדיניות המוניטארית בשנות השלושים חשובים כל כך בשנות הששים? בעיקר משום שהם שרתו את תפישת המונטאריזם של פרידמן. לפי תורה זו על הבנק המרכזי להגדיל את היצע הכסף בקצב קבוע ונמוך - נאמר 3 אחוז לשנה - ולא לסטות מיעד זה. הרעיון היה להפעיל את המדיניות המונטרית על 'טייס אוטומטי' ולמנוע כל שיקול דעת מצד הממשלה.
פרידמן טען שגידול קבוע בהיצע הכסף יוביל לכלכלה יציבה למדי. התנודות בצמיחה הכלכלית יהיו קטנות מספיק כדי להיות נסבלות. פרידמן זלזל ביכולת של הבנק המרכזי לפעול טוב יותר לו היה ניתן לו שיקול דעת. "משטר מוניטרי", כך כתב ב-1972, "יפריד את המדיניות המוניטרית גם מכוח שרירותי של קבוצה קטנה של אנשים שאינה נתונה לפיקוח הבוחרים וגם בטווח הקצר מלחצים של פוליטיקאים."
אבל המונטריזם נכשל - ארצות הברית אימצה באופן רשמי יעדים מונטרים בסגנון פרידמן ב-1979 אבל נטשה אותם למעשה ב-1982 כששיעור האבטלה עלה למספרים דו-ספרתיים. היא נקטה מאז אמצע שנות השמונים בדיוק בגישה של תיקון בהתאם למצב שפרידמן כל התנגד אליה.
תועמלן
ב-1946 מילטון פרידמן ערך את הופעת הבכורה שלו כמפיץ של כלכלת השוק החופשי להמונים בחוברת שנקראה 'גגות רעפים או תקרות: בעיית הדיור הנוכחית'. נסיון ראשון זה בפופולריזציה של כלכלת השוק החופשי הטרים בשני מובנים את דרכו של פרידמן כהוגה דעות ציבורי. ראשית, החוברת הציגה את נכונותו של פרידמן להביא את רעיונות השוק החופשי לקיצוניות. בעשורים שלאחר מכן, חד-מימדיות זו תהיה סימן ההיכר שלו. הוא קרא לפתרון כמעט כל הבעיות – חינוך, בריאות, סחר בסמים - באמצעות השוק. חלק מהרעיונות שלו זכו להסכמה רחבה, כמו החלפת החקיקה הנוקשה בתחומי הזיהום במערכת של רשיונות זיהום שחברות יכולות לקנות ולמכור באופן חופשי. חלק מהצעותיו, כמו ביטול תהליכי הרישוי של רופאים וביטול מנהל התרופות והמזון, נחשבים לתמוהים גם בעיני רוב השמרנים.
שנית, החוברת הראתה כמה פרידמן מוצלח בתור מפיץ ומפשט של רעיונות: אין בה ז'רגון מקצועי; הטענות מודגמות באמצעות דוגמאות שנבחרו בתבונה מהעולם האמיתי ומשתרעות החל מהתאוששותה המהירה של סן-פרנסיסקו מרעידת האדמה בשנת 1906 ועד הצרות של משתחרר טרי מהמלחמה שמחפש מקום סביר לחיות בו ב-1946.
אנשים רבים נסחפו לצורת מחשבתו של פרידמן עד שהעמדה ששינויי המדיניות הכלכלית בשנות השבעים והכלת כלכלת השוק היו לטובה הפכה מובנת מאליה. אבל האם זה באמת כך? נבחן בתחילה את הצלחתה המאקרו-כלכלית של כלכלת ארה"ב. יש לנו נתונים על הכנסה ריאלית – כלומר על הכנסה כשהיא מותאמת לשיעורי האינפלציה – של משפחות אמריקאיות מ-1947 ועד 2005. מ-1947 ועד 1976, מילטון פרידמן היה קול קורא במדבר, קובעי המדיניות התעלמו מרעיונותיו. אבל הכלכלה, למרות כל הבעיות, הביאה לעלייה דרמטית ברמת החיים של רוב האמריקאים: החציון של ההכנסה הריאלית כמעט והוכפל. לעומת זאת התקופה שמאז 1976 היתה תקופה שבה רעיונותיו של פרידמן התקבלו יותר ויותר; אף על פי שהממשלה המשיכה להתערב, אין ויכוח על כך שמדיניות של שוק חופשי נעשתה מקובלת הרבה יותר. גידול ברמת החיים היה הרבה פחות משמעותי מאשר בתקופה הקודמת: החציון של ההכנסה הריאלית היה ב-2005 גדול רק בכ-23 אחוזים משהיה ב-1976.
הסיבה אחת היתה האטה בשיעור הצמיחה – עובדה שיכולה להפתיע את אלה שהניחו כי מעבר לכיוון שוק חופשי יביא לרווחים גדולים. סיבה חשובה נוספת לאיטיות בעליית רמת החיים של רוב המשפחות היתה גידול אדיר באי-השיוויון: מאז שנות ה-70 המאוחרות ההכנסה החציונית, זו של המשפחה הרגילה, עלה רק בכשליש מההכנסה הממוצעת, שמושפעת מההכנסות הגבוהות מאוד של קבוצת מיעוט קטנה למעלה.
האבסולוטיזם של השוק החופשי של פרידמן תרם לאקלים אינטלקטואלי שבו אמונה בשווקים וסלידה מהממשלה מנצחת את הראיות. מדינות מתפתחות פותחות את שווקי ההון שלהן, למרות אזהרות מכך שזה עלול לחשוף אותן למשבר; כאשר המשבר מגיע, רבים מאשימים את ממשלותיהן של אותן המדינות ולא את אי היציבות של זרמי ההון הבינלאומי.
לטווח הארוך, אנשים גדולים נזכרים בשל מעלותיהם, לא חולשותיהם, ומילטון פרידמן היה ללא ספק אדם גדול – אדם בעל אומץ אינטלקטואלי שהיה אחד ההוגים הכלכליים החשובים ביותר בכל הזמנים, ואולי המפיץ המזהיר ביותר של רעיונות כלכליים בציבור שחי אי פעם. אבל ישנן סיבות טובות לטעון שהפרידמניזם בסופו של דבר, הגזים, גם כתורה וגם מבחינת ההשלכות המעשיות. כאשר פרידמן היה בראשית דרכו כהוגה ציבורי הזמן היה בשל לקונטר-רפורמציה כנגד הקיינסיאניות וכל מה שנלווה אליה. אבל מה שהעולם נזקק לו עכשיו, כך אני טוען, הוא קונטר-קונטר-רפורמציה.
מאמר זה הופיע בגליון 32 של כתב העת "חברה"
מאת: פול קרוגמן.
עיבוד: יואב רובין וגילי גופר .
מאמר טוב. שווה גם להזכיר באותו נושא את מעורבותו של פרידמן ושאר "נערי שיקאגו" בני טיפוחיו בתמיכה בדיקטטורות ברוטאליות בשנות ה-70 וה-80, מארגנטינה וצ'ילה ועד אינדונזיה. הכל למען הפצת הדוגמה של השוק החופשי.
