אחרי הפריימריז

מאת: אלעד הן  ::  2008 / 04 / 26

פורסם לראשונה בגיליון 32 של כתב העת "חברה". בחודש יולי 2007

הפריימריז האחרונים יצרו מסגרת ממשית למחנה הסוציאל-דמוקרטי במפלגת העבודה אבל גם הותירו אותו חבול ומבולבל. תוצאות הסיבוב הראשון סימנו את מחנה מצביעי עמיר פרץ (שכבר זכה לכינוי 'המחנה החברתי') כאחד הכוחות המשמעותיים בגודלם ובהשפעתם במפלגה. אבל כבר בסיבוב זה סבל המחנה מפיצול מסוים שנבע מתחושת מבוכה על התנהלותו של עמיר פרץ: קשה היה להגדיר פעילות זו כממוקדת בבנייה סוציאל-דמוקרטית המחנה בשנה האחרונה.

אם בסיבוב הראשון היתה מבוכה ופיצול הרי שהסיבוב השני היה מורכב אף יותר. בסיבוב זה כבר לא עמדה הבחירה בין מועמד סוציאל-דמוקרט מוצהר (גם אם זכה לביקורות מוצדקות רבות) לבין ניאו-ליברלים מסוגים שונים. בסיבוב זה נאלצו חברי המחנה החברתי לבחור במי לתמוך מבין שני מועמדים שבינם ובין סוציאל-דמוקרטיה מרחק עצום; מהלך קשה יותר. עוד נוספה על המבוכה התפצלות התמיכה בקרב האישים המובילים במחנה בטיעונים מטיעונים שונים: החל מאלה שאמרו שהיום דאגתנו הראשונה צריכה להיות בתחום הביטחון, עבור באלה שאמרו ששיקולנו המרכזי צריך להיות היכולת לנצח בבחירות הבאות וכלה באלה שאמרו שהמהלך האחראי כעת אינו דאגה למחנה החברתי אלא הדאגה להתנהלות הפנימית של מפלגת העבודה.

מפלגת העבודה סוציאל-דמוקרטית?
הפיצול הזה נגרם בגלל בלבול בנוגע למעשה שלנו במפלגת העבודה. מדי פעם אנחנו שוכחים שאנחנו כאן כדי להחזיר את המפלגה לדרכה הסוציאל-דמוקרטית. לפעמים אנחנו פשוט מוותרים על השאיפה הזו מנימוקים שונים. הויתור על שינוי המפלגה, יש לזכור, מאפיין חשיבה שמרנית. חשוב להזכיר לעצמינו: אנחנו פה לא רק כדי להשפיעה בקצוות אלא כדי לשנות את המרכז.
דומה שהמחשבה המוטעית הבסיסית שהנחתה את פיצול הכוחות היתה שחשוב להיות קרובים לכוחות החזקים במפלגה; שיש ליצור איתם ברית אינטרסים כדי שנוכל להשפיע בכל מצב. חשיבה זו הובילה למגוון של חיבורים שונים ומשונים והתפתלויות אידיאולוגיות שנועדו להצדיקם. את החיבור אל ברק - הנציג המובהק ביותר של ההפרטה שצמח במפלגת העבודה לאחר פרס - יכול להצדיק רק מי שחושב שהתפקיד של המחנה הסוציאל-דמוקרטי הוא לעמוד על כתפו השמאלית של כל אחד ממובילי הכוחות הגדולים של המפלגה ולהיות המלאך הטוב הלוחש לו: "לא להפרטה". אל לנו לשכוח שכל אותו הזמן מטלטלים את כתפו הימנית כל מלאכי החבלה של ההון ושואגים "אתה שלנו, אל תשכח". המהלך הזה, הוא מהלך לוביסטי שאינו מכוון לבניית כוח לטווח ארוך. הוא מצייר את המעשה הסוציאל-דמוקרטי לא כסדר יום כולל, שיש להיאבק עליו, אלא כשורה של חוקים חברתיים שמנסים לתקן מעט בזמן שהכל מתמוטט. עבודה פרלמנטרית פרטנית, היא חיונית להצלחת המהלך הסוציאל-דמוקרטי הכולל, אבל התבצרות בפינה הזו עלולה להשכיח מאיתנו את המאבק הגדול על שינוי הכיוון, על שינוי חלוקת ההכנסות, על עצירת (ואולי גם הפיכת) תהליך ההפרטה.

המעשה של הסוציאל-דמוקרטים במפלגת העבודה צריך להיות ארוך טווח. שלב אחד בתהליך זה הוא יצירת ברית אינטרסים עם המעמדות הנפגעים ממשטר ההפרטה: המעמד הנמוך והחלק הנשחק במעמד הבינוני. חשוב לזכור – למרות תחושה סובייקטיבית של רווחה בכיסים כאלה ואחרים, מדובר ברוב רובו של העם היושב בציון. עלינו ליצור את הברית הזאת על בסיס ברור של הבטחה ויישום הולך ומתרחב של שיקום מדינת הרווחה האוניברסלית, חיזוק העבודה המאורגנת, הרחבתה, ופוליטיזציה מחודשת שלה. את הברית הזאת ניצור אם נהיה כוח ברור, גם אם קטן בתחילה, בתוך מפלגת העבודה, שחבריו פועלים בצורה ממוסדת ובשיתוף פעולה. גם אם המחנה הסוציאל-דמוקרטי יהיה אופוזיציה בתוך המפלגה הוא יוכל להביא לשינויים מידיים בתחומים שונים: אפשר וכדאי לשאת ולתת גם מול גדולי הניאו-ליברלים ואף להגיע להישגים, אבל את זה אפשר לעשות רק באמצעות כוח שהם יהיו מוכרחים להתחשב בו ולא מתוך השתרכות בשולי החצר שלהם. בתור 'הקול הסוציאל-דמוקרטי' בחצר הניאו-ליברלית לא נוכל להשיג יותר מכמה עצמות במענה לנביחותינו, כששיירת ההפרטה עוברת בלי לעצור.

הנסיגה אל השמרנות

הטענה שחזרה ועלתה במהלך הפריימריז הייתה שלנוכח חוסר הסיכוי לשינוי מדיניות בתחום החברתי כלכלי עלינו לדאוג כעת לתחום הביטחון. על כך אין אלא לומר: קיים חוסר יכולת גדול יותר להניע מהלכים מכריעים, בתחום הסכמי השלום ובתחום הלחימה. חוסר יכולת זה נובע במידה רבה מהתפוררותה של החברה הישראלית. כך, למרות שניצחנו לפי כמעט כל מדד צבאי במלחמה מול החיזבאללה, יצאנו ממנה בתחושת תבוסה קשה לנוכח חוסר היכולת לתת מענה אמיתי למצוקות העורף. דומה לזה הוא המצב הקשה והמתמשך בדרום.
כל מהלך של שינוי הסטטוס-קוו בתחום המדיני ידרוש הסכמה רחבה. הסכמה כזו אינה בנמצא בחברה המקוטבת שלנו, שחלק ממנגנוני הפיצוי שלה לנפגעי ההפרטה בסיסם בעימות הלאומי וב"מדינת הרווחה שמעבר לקו הירוק". כל התקדמות משמעותית שאינה חד צדדית, לא יציבה ומועדת לפורענות, דורשת שיקום וטיפוח מנגנוני פיצוי אלטרנטיביים בדמות מדינת רווחה אוניברסלית.
טענה נוספת הייתה שכל שעלינו לעשות הוא לנצח את ביבי. על כך אין אלא לומר: האם הבעיה היא ביבי או חלוקת ההכנסות במשק? האם ניצחון של מפלגת העבודה על ביבי, שיביא להחלשת הסוציאל-דמוקרטיה במפלגת העבודה עדיף על הפסד לביבי ועיצובה של מפלגת העבודה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית למאבק משמעותי בהמשך? אינני בטוח שזאת הדילמה הניצבת מולנו, אך ברור שאת המנטרות "ניצחון המפלגה מעל לכל" ו"ישיבה בקואליציה מעל הכל", יש להוריד מסדר היום. המהלך שלנו צריך לפעול מול אופק רחוק יותר מאשר הבחירות הבאות, אחרת לעולם לא נוכל לרתום למאבקנו כוחות מלבד אלה שכבר בנמצא.

מה עכשיו?

ניצחונו של ברק הוא מהפכת נגד - מהלך הפיכתה של מפלגת העבודה לסוציאל-דמוקרטית נסוג כמה צעדים לאחור. אבל בחירתו של ברק לא הגיעה על בסיס שינוי סוציולוגי כלשהו במבנה המעמדי בישראל, אלא על בסיס התארגנות מוצלחת בשדה המפלגה. המציאות שיוצרת ההפרטה לא השתנתה, והכוחות המהווים בסיס מתאים לשיקום מדינת הרווחה ועצירת תהליך ההפרטה עודם מצויים בחברה ומחכים לארגון הפוליטי שירתום אותם. בנוסף, עלינו לזכור - לא חזרנו אל נקודת ההתחלה. הכוחות הסוציאל-דמוקרטים נמצאים בתוך המפלגה ופעילים בה: היום הם מפוזרים ומבולבלים, וחלקם נסוגו אל סוג השמרנות שתיארתי למעלה. לאחד את הכוחות תהיה משימה לא פשוטה, אך שוב, זו אינה נקודת ההתחלה.
המהלך המעשי ביותר כרגע הוא מהלך מיסוד 'המחנה החברתי' אותו מקדם עמיר פרץ. לדבריו, צריך להיות למחנה זה מוסדות שהחלטותיהם מחייבות את חברי הכנסת השותפים בו. גם מי שמתנגד למנהיגותו של פרץ לא יכול להתעלם מכך שזהו המהלך הנכון לבניית כוח אופוזיציוני משמעותי בתוך המפלגה. עלינו להיות חלק מהכוחות המובילים מהלך זה, ובנוסף לקרוא לשאר חברינו הסוציאל-דמוקרטיים לפעול בתוכו ולהיות שותפים לו.