טעות האינטרס
מאת: מיכה אשחר :: 2008 / 08 / 18
הספר "פואימה פדגוגית", מאת א. מאקארנקו בתרגומו של שלונסקי (הוצאת ספריית פועלים), מספר על הקמתה ופעילותה של פנימייה לנערים פושעים, מנקודת מבטו של המייסד והמנהל הראשון, הלא הוא המחבר. לכל מי שמתעניין בחינוך, אני ממליץ לנסות ולהשיג עותק של הספר.
בין היתר מספר המחנך על ההתנגדות שנתקל בה, כשניסה להשתמש בשיטה של מתן שכר כספי סמלי, לנוער. התקופה המדוברת היא השנים שלאחר המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות. המפקחים על מערכת החינוך היו ברובם, כמובן, אותם אנשים ששימשו בתפקידים אלה קודם לכן. אלא שעתה השתנו פני הדברים והם התייחסו לשיטות של מאקארנקו ביחס של "מומרים חדשים" – יותר צדיקים מהאפיפיור. בשום פנים לא הסכימו לאפשר שימוש בשכר כספי:
"כל אימת שדובר על כמות מבוטלת של רובלים לתשלום שכר-עבודה או למתן פרס לבחורים, היתה מהומה-של-שערורייה בפועל-ממש מתחוללת ב"אולימפוס". הוגי-הדעות בפדגוגיה היו מאמינים אמונה שלמה, כי לא נברא הכסף אלא על ידי השטן [...] יחסם אל הכסף ואל שכר-העבודה היה של חרדת-בהלה רבה כל כך, עד שלא היתה שום אפשרות לבוא אליהם בטענה של הגיון"...
בהמשך דווקא נעשה שימוש בשכר:
"מתן שכר-העבודה הונהג בין הקומונארים כאילו אין שום פדגוגיקה כלל, ולא שטן-המשחית ולא יצר-הרע. כשהרצו המחנכים לפני סולומון בוריסוביץ' את הבעיה הפדגוגית שבשכר-העבודה, היה סולומון בוריסוביץ' טוען לפניהם: - הרי עלינו לחנך, מקווה אני, אנשים פקחים. וכי איזה איש פקח הוא זה, אם עובד הוא שלא על מנת לקבל פרס? - סולומון בוריסוביץ', והאידיאות, לדעתו, אינן ולא כלום? - אדם כשהוא מקבל שכר, מיד מנצנצות בלבו אידיאות רבות כל-כך, שאינו יודע מה לעשות בהן. וכשאין לו כסף, הרי אין בליבו אלא אידיאה אחת: היכן להשיג גמילות-חסד? ..."
במאמר מוסגר אומר, כי אותה טעות מופיעה בהבנה של מושג הקיבוץ. אינני עובד למען משהו חיצוני לי, כשאני מנסה להשיג תוצאות יותר טובות בעבודה; אלא, אני מזהה את האינטרס שלי בתוך הדברים. אינטרס איננו דבר מגונה. מה שקובע הוא, לאן האינטרס מוביל אותנו.
במאמרים שאני קורא מאת דני גוטווין, טעות מסוג זה היא כמעט קו מנחה.
במאמר שיצא ב"שווים" ב- 1 ביולי, כותב דני:
"...לפי עמדה זו [ה"חברתית"], שמירה על רלוונטיות פוליטית מחייבת לבחור בין 'האופציות הריאליות' העומדות להכרעה כאן ועכשיו, ולא להאבק על עקרונות ורעיונות שסיכויי הגשמתם במציאות הקיימת קלושים. מהגיונה של טענה זו נובע כי מאחר שכאן ועכשיו מי שקובע את חוקי המשחק הוא הניאו-ליברליזם הרי שלא תיתכן פעולה פוליטית ממשית – להבדיל מצדקנות אוטופית – אלא בטווח האפשרויות שיוצר ומגדיר משטר ההפרטה ומתוך בחירה רק בין הדרכים שהוא מציע. ואולם, בדרך זו הופכת 'הראליות הפוליטית' מהתמודדות עם האילוץ הניאו-ליברלי, לעמדה שמרנית הנכנעת לו ומאשררת את משטר ההפרטה, תוך הצגה של כל ניסיון – של תומכי מדינת הרווחה, למשל – לפרוץ את גבולותיו, כחסר סיכוי. כך מתגלגלת 'הריאלית הפוליטית' של החברתיות לכדי מנגנון המשכפל את הטענה הניאו-ליברלית ולפיה הגם שמשטר ההפרטה מאפשר חלופות שונות בתוכו, הוא עצמו נטול חלופות. עולה אפוא, שדווקא במקום שבו מתיימרת החברתיות להיות פוליטית היא הופכת לא-פוליטית..."
אנסה להתמודד עם הטעות של דני על-ידי ניתוח הטקסט של מאקארנקו.
מה בעצם טוען מאקארנקו?
הסיטואציה של נוער עבריין היא בעייתית לא בגלל הגדרות כאלה או אחרות של מעמד, או של תודעה או דימויים, הממלאים את מוחו של הנער. אלא, ניסיון החיים הממשי של הנער הוא כזה, שאין מקום כלל לתודעה, דימוי וכולי – אחרים מאשר אלה הקיימים. למשל, הבעיה נמצאת בכך, שהשגת סיפוקים מיידיים היא הדרך היחידה לגרום לאותו נער לעשות מעשה, איננה תוצאה של הכרתו הפנימית. להיפך – ניסיון החיים הממשי של הנער, הוא זה שהביא אותו להכיר בכך שאין כל תוחלת במעשה פרודוקטיבי כלשהו. מעשה פרודוקטיבי כזה, מטבעו מתגמל רק כעבור זמן רב, יחסית לעולם המושגים של ילדי-הפקר.
כדי לשנות את הכרתו הפנימית של הנער, אין דרך אחרת אלא אם הפרס סמוך וקרוב ממש. כך, תוך זמן אפשר להראות לו, כלומר – ליצור אצלו ניסיון אחר, לפיו קיים תגמול גם במעשים מסוג חדש.
אם אני לוקח את מה שאני מבין מדברי דני, אז אני מסכים דווקא, כי לא תיתכן פעולה פוליטית ממשית, אלא בטווח האפשרויות שיוצר ומגדיר המשטר הקיים – יהיה זה משטר ההפרטה או אחר.
בייחוד, אין דרך לשנות את המציאות הקיימת, אלא מתוך התייחסות אליה כנקודת-מוצא. אחרת המעשה איננו פוליטי, אלא הוא מהווה נקיטת עמדה מוסרית ותו-לא.
ההגדרות המילוליות והפרדיקאטים המוסריים שאנחנו מחילים על המציאות, אין בכוחם כשלעצמם, לשנות את אותה מציאות. האחריות שלנו צריכה להיות קודם-כל, כלפי תהליך שעשוי ליצור מציאות חדשה, ולא כלפי פראזות, שמצידן אין להן אחריות כלפי דבר.
הטעות הגדולה יותר של דני היא בזיהוי מנגנוני הפעולה של הפוליטיקה. אין הפוליטיקה נקבעת על ידי פראזות; כיוון ההתקדמות בוודאי לא נקבע על ידי נקיטת עמדה המנותקת מהכרת המציאות הקיימת.
דני מתאר דבר, שהוא קורא לו בשם "ריאליות פוליטית" (מרכאות במקור), כעמדה הנכנעת לאילוץ הניאו-ליברלי, לעמדה שמרנית, מאשררת את משטר ההפרטה וכולי וכולי. מה לעשות, שהדבר שקובע איפה נמצא הכוח, מה גודלו ואיך ניתן למצוא בו נקודות-משען לצורך קידום מדיניות מועילה יותר, איננו טיעון כזה או אחר על מידת הצדק שיש בו.
אהוד ברק בעת כהונתו כראש ממשלה, הביא לממשלה לאישור את רפורמת המס של בן-בסט, שהיה בה מס על ירושה, מס על רווחי הון ועוד מרכיבים.
עמיר פרץ קרא לאותה רפורמה "אנטי-חברתית", בגלל מיסוי על קרנות ההשתלמות. פרץ לא פעל רק לביטול אותו מרכיב של הרפורמה, שהתנגד לו. במקום זאת, פרץ נתלה בו כדי להשתלב במאבקו של המאיון העליון נגד מיסוי ההון.
לעומת זאת, כאשר עלתה לדיון רפורמת המס האחרונה שהביא לממשלה שר האוצר רוני בר-און, עופר עיני הצליח לבטל בדיוק את המרכיב הזה – מיסוי על קרנות ההשתלמות. הוא עשה זאת תוך שילוב התעשיינים כבני-בריתו במאבק. לדוגמה, כשההסתדרות איימה בשביתה כללית, המעסיקים הודיעו כי לא יבקשו כלל הוצאה של צווי-ריתוק!
ברור, כי מי שאמון על חלוקת העולם לטובים ורעים לפי פרמטרים אידיאולוגיים, עשוי לראות בשיתוף פעולה עם המעסיקים בבחינת "צלם בהיכל". עופר עיני, כנראה לא קרא את אותם כתבי-קודש.
אותו "מנגנון המשכפל את הטענה הניאו-ליברלית" כדברי דני, הוא מעניין, אבל הוא איננו העיקר.
לשיטתי, עד כמה הטענה הניאו ליברלית משתכפלת או לא, זו בעיה של פילוסופים, ואינני מזלזל בה. אבל זו איננה בעיה של פנסיה, שערי מטבע, מחיר החשמל ומע"מ על מזון.
דני מקפיד שלא להתייחס לאינטרסים, שהם אלה שבסופו של דבר קובעים, את התייחסותו של גורם כלשהו, כלפי שאלה שעומדת על הפרק. אינטרסים אלה הם קונקרטיים עבור סובייקטים ממשיים, קונקרטיים לחייהם. הניתוח של דני שם ללעג את החיים של אותם בני אדם, משום שהוא מניח במשתמע כי אין בחייהם חשבונות לתשלום, אין קיבה שצריך למלא מדי פעם ואין צורך להניח את הראש על מיטה מתחת לקורת גג יציבה ולא דולפת.
אני נזכר בדבריה של שן-טה, מתוך "הנפש הטובה מסצ'ואן":
"איך אהיה טובה, כשהמחירים גבוהים כל-כך?"
אין וויכוח שאת רוב האנשים מטרידים החשבונות לתשלום והקיבה למלא. השאלה היא כמובן אילו בפתרונות אנו תומכים ואילו אנו מקדמים. פתרונות "ריאליים", יכולים להיות גם דומים למשל לתמיכתו של ראש מועצת הישוב הדרוזי כסרע-סמיע במתמודד שאול מופז כיוון שאותו שאול מופז, שר התחבורה, אישר כביש היקפי לישוב
(כתבה ב YNET, היום. ראו כאן:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3584423,00.html
מנקודת מבט 'ריאלית', וודאי שעל ראש המועצה לתמוך במופז, הוא הרי אישר לו כביש. וכביש זה משהו שאנשים באמת צריכים, לא כמו רעיונות. השאלה האמיתית היא האם הבחירה הזו של ראש המועצה תוביל לשינוי מציאות אמיתי, בו ישראל משנה את מדיניות היחס המפלה לתושביה הלא-יהודים? כולנו יודעים שלא.
באותו משקל - בתור סוציאל-דמוקרטים, אל לנו לשכוח ולזנוח את הדברים שמטרידים אותנו ביותר - חשבון החשמל, התשלום על המזון, דיור, חינוך - אלו דברים שמטרידים את כולנו, את ארנקנו וקיבתנו. אך הפתרונות שאנו צריכים להציע לסוגיות אלו צריכים להיות מותווים בראי המטרה הגדולה - שינוי יחסי הכוח, והעברתו מההון אלינו, לאזרחים, לעובדים.
כאשר עופר עיני חובר למעסיקים ומציל את קרנות הההשתלמות, עלינו לשאול את עצמנו לא האם קרנות ההשתלמות ניצלו - על כך אין ויכוח - אלא האם הפעולה קירבה או הרחיקה את האפשרות לשינוי יחסי הכוח בין ההון לעבודה. זו השאלה.
המחשבה כאילו יש 'פתרונות ריאלים' שבהם הולכים עם מה שיש, לעומת 'פתרונות אידיאליים', שבהם מתנתקים מהמציאות וחולמים על עולם אוטופי, היא מוטעית.
שני הצדדים צודקים: מצד אחד, אנחנו צריכים להתנתק מהמנטליות של משטר ההפרטה ולפעול בתוך מערכת הנחות אחרת. מצד שני, היעדים שלנו צריכים להיות יעדים ריאליים, הניתנים להשגה במצב הפוליטי הנוכחי.
מה זה אומר? שאם מציעים לנו מס הכנסה שלילי, אנחנו לא מקבלים את זה ואומרים 'אם הנאו ליברליזם מדכא את העובדים העניים, לפחות שיקבלו משהו', אלא מביעים עמדה נגד מס הכנסה שלילי - למרות שבטווח הקצר, זה יפגע בעובדים העניים.
אני מודה לירון ונדב על הערותיהם.
לירון: יש הבדל בין הכביש שנסלל, אולי, תמורת התמיכה של ראש מועצת כסרא-סמיע במופז, לבין - למשל, הקמת מועצה כלכלית שמשמשת אופוזיציה להצעות האוצר. מועצה כזו, איננה עוד כביש, אבל היא בהחלט מהלך משמעותי, קונקרטי, לא אידאולוגי ולא בהכרח "סוציאל-דמוקרטי".
בעניין זה ארחיב:
אחת הטענות החזקות ביותר נגד חוק ההסדרים - חוק ששימש מטרה לחיצים רבים, בצדק רב, היא שהחוק איננו מאפשר דיון משמעותי ובחינת אלטרנטיבות למדיניות האוצר.
מה שעושה המועצה הלאומית לכלכלה, שאותה הקים ראש הממשלה אהוד אולמרט, לא "סוציאל-דמוקרט" אבל מועיל לעניינינו הרבה יותר מאשר עמיר פרץ, הוא בדיוק זה. כמובן, קמו למועצה מתנגדים. למה הם דוחפים את האף שלהם, שואלים באוצר
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3581228,00.html
לנושאים כאלה, דני מקפיד שלא להתייחס. על כך, תמיהתי
לגבי מה שאמר נדב: זה מזכיר לי את תגובתו של קיינס לטענה שהמודלים שלו מתארים מה קורה בטווח הקצר, ולא בטווח הארוך
ובכן, אמר קיינס, בטווח הארוך כולנו מתים
כל טוב
עוד לא יבשה הדיו מעל המקלדת, והעבירו הצמד ברק ואולמרט החלטה שמגדילה את הגירעון בתקציב ל- 2.2 אחוז, בלי לשעות לצפצופי האוצר ובנק ישראל. אכן כביש חדש. רק מה, הם לא סוציאלדמוקרטים
מיכה שלום, נהנתי לקרוא את דבריך, אולם יש לנו כמה אי-הסכמות מהותיות.
א)כשגוטווין אמר "פעולה ממשית" הוא גם הגדיר מהי: פעולה שאינה בטווח האפשרויות שיוצר ומגדיר משטר ההפרטה. "המועצה" אינה יכולה להחשב לגוף אפקטיבי בדיוק מתוקף הגדרה זו.
ב)לגבי הטווח הקצר/ארוך - מעניין שבחרת דווקא באמירתו המפורסמת של קיינס, שהרי הוא אמר את הדברים בעיקר כביקורת נגד מארשל וכנגד יתר הקלאסיקנים שהשתמשו בטווח הארוך כאיצטלה להעדר ידיעה (אמנם גם כדי להגן על תיאוריית "כמות הכסף" שלו). גם במחינת המהות, אין דין ההתכנסות לשיווי משקל בשווקים כדין מערכת אידיאולוגית-כלכלית סדורה, לפיכך בכל הקשור בכלכלה-פוליטית, אין ספק כי שיקוליי הטווח הארוך מכריעים. במילים אחרות: הפעולות הפוליטיות לטווח הקצר (נניח אפקטיביות) צריכות להיות מחוברות בטבורן כל העת לשיקוליי הטווח הארוך (אידיאולוגיות).
ג)אינני יודע מהי מערכת השיקולים הפרטיקולארית שעמדה בפני אולמרט-ברק בבואם להגדיל את הגרעון, אולם אין שינוי במשתנה בודד זה מהווה ערובה לשיפור המצב הכלכלי - האם בשנת 2004, בתקופתו של נתניהו באוצר כאשר הגרעון היה גדול יותר (4.9%) המצב היה טוב יותר?
רק שבנתיים אין כביש...
אתר וואלה, 20.8: "רה"מ הכחיש את הפירסומים לפיהם הגיע להסכמה עם יו"ר העבודה על הגדלת התקציב. 'אין לכרוך בין תקציב 2009 לבין מו"מ פוליטי'. ראש הממשלה אהוד אולמרט קיים הבוקר (רביעי) ישיבת עדכון עם שר האוצר רוני בר און ובכירי משרד האוצר, לקראת דיון בתקציב 2009 בישיבת הממשלה ביום ראשון. בדיון הבהיר ראש הממשלה כי לא ולא הגיע עם שר הביטחון אהוד ברק להסכמה החורגת מעמדת שר האוצר".
http://news.walla.co.il/?w=//1333470
תודה למשתתפים בדיון. אני מקווה שהוא יפתח דיון מקיף יותר בשאלה, כיצד ועל ידי מה נקבעים שינויים פוליטיים.
אני מבטיח לתרום בקרוב עוד מאמר, אולי יותר ברור, בנושא זה.
לגבי ההכחשה של אולמרט על הסכם עם ברק: גם אני הייתי מכחיש, בייחוד אחרי שהתפרסם האיום המפורש של מודי'ס על הדירוג של ישראל (כלומר, מחיר הכסף שישראל קונה בשוק). שים לב, ירון, לנוסח ההכחשה. אין שם קביעה כי לא יהיה בסופו של דבר גירעון גדול יותר.
מיכה שלום, הצורך שלך לחפש להאשים את עמיר פרץ הוא משהו שצריך להסביר, אם רק נבדוק בדברים הריאליים נראה את עלית שכר המינימום, זה שעמיר דחף ואהוד לא עזר ואף הפריע, אז מי ריאלי ומי מתעסק רק ברעיונות?
וגם - העובדה שאתה ממחזר שוב את סיפורי הבדים על התנהגותו של עמיר בענין המיסוי על ההון לפני כעשור, מראה את האובססיה, הרי מיסוי קרנות ההשתלמות - במצב הריאלי של ישראל אז והיום הוא פגיעה במעמד הביניים, פגיעה צמכוונת ע"י האוצר לטובת ההון הלא יצרני.
וגם הנסיון להציג את עמיר כמי שמעדיף התלהמות ומאבק על פני השגים מנותק מהמציאות הריאלית, מי שיש לו את עודד טירה כנשיא התעשיינים - לא ממש יכול לשתף פעולה כי האיש הוא ההפך מברוש במגמותיו.
מי שיש לו את ביבי כשר אוצר כנ"ל
אבל מה, הדימוי של המתלהם כנגד הפרגמטיסט שמקדם ענינים ריאליים - הוא דימוי טוב ב"חוג" אז נלך איתו בלי לחשוב יותר רחב על ההקשרים
ככה מגיעים להסביר שביבי יקדם לנו....
וחשוב לי להוסיף - הדימוי המתלהם של עמיר ללא מעשיותו גם אינו נכון כלל, וגם נופל לזירה של דימויים גזעניים שהצליחו יפה לייצר לו פקידוני האוצר הביביסטים.
דודי שלום ותודה על תשובתך,
אני מאוכזב מההתייחסות שלך. פרט לנושא שכר המינימום אין שם טענה של ממש. בדבריך אני מוצא את הביטויים הבאים:
1. "הצורך שלך" (להאשים את פרץ) וכן הלאה - אתה רוצה להפוך אותי לנושא, או להתייחס לטענות שהבאתי? איך שייכים הצרכים שלי לארגומנטים שלי? האם הם שייכים לארגומנטציה שאתה מקדם? לא יפה.
2. אני "ממחזר" את הטענות על עמדתו של פרץ לגבי רפורמת בן-בסט משום שלא קיבלתי עליהן תשובה של ממש מעולם. אתה למשל, טענת פעם אחת כי רפורמה זו היתה מוצלחת וכי ברק הוא זה שהכשיל אותה, ופעם אחרת כי היא גרועה בגלל המיסוי על קרנות ההשתלמות. זה מעלה אפשרות אחרת, שאולי מי שנצמד בעקשנות לעמדה אחת ולא מרפה ממנה, העיקר שתתקבל מסקנה מסויימת, אולי זה דווקא אתה. אז בוא נסגור משהו בעניין הרפורמה הזו, אולי? מיסוי הוא נושא נכבד יותר מאשר "חינוך לערכים" במובן שעליו הצביע יזהר סמילנסקי כשכתב "עשן ושמו ערכים".
3. אם עודד טירה הוא ההיפך מברוש במגמותיו, מהן מגמותיו של ברוש? לא פירטת. איך ננתח את שיתוף הפעולה בין ברוש לבין עיני? לא תפרט.
4. מה קשור "חוג" כזה או אחר לטענות שהעליתי? בעיני, זהו המשך של "פוליטיקה של זהויות", במובן שאותו אתה מבקש לחשוף דווקא. אם מישהו לובש חולצה כזו או אחרת, זה קובע את העמדה כלפיו, ואם דודי יכול לכתוב שמיכה ממחזר טענות של "חוג", אז אפשר להמשיך הלאה. לא נמאס לך?
5. מה אכפת לי הדימוי של פרץ, איפה מצאת שהצמדתי לו דימויים? ואפילו אם הייתי עושה זאת, ולא עשיתי זאת - אינך עקיב בעמדתך. לא אמרת מילה לעמי וטורי שאמר כי מוצאו של עמיר פרץ הוא שיקול להצביע בעדו. האם גזענות הפוכה היא כשרה בעיניך, ובלבד שייבחר מי שסימנת מראש? האם לא מוטב שתיטול קורה מעיניך?
ואחרון חביב: שכר המינימום הפך במגזרים רבים לשכר מכסימום. במאמר מוסגר אומר, כי תופעה זו נחזתה על ידי מי שהיה שר העבודה, יגאל אלון. במגזרים אחרים, החוק איננו נאכף כלל. בתיירות, למשל, עובדים רבים לא מגיעים לשכר מינימום בדרכים שונות. מהו שיכול להפוך חוק לאות מתה, מהו שמקשה על אכיפתו בפועל? הווה אומר, יחסי הכוחות הכלכליים הקיימים בשטח. איך זה קורה, על זה מאמר אחר.
תודה על תשומת הלב
חקלאי, חבר ב"חוג" מגדלי הדגים
