המהפכה החברתית של ממשלת רבין הראשונה. או: כיצד להתעלם באופן רדיקלי.
מאת: דודי נתן :: 2008 / 11 / 8
מבט לחדשות
לפניכם תרשים ממחקר שעשה מכון ון-ליר ב-2006*. התרשים מראה את חלוקת העושר בין העשירונים של השכירים בישראל, כאשר הקו האדום מסמל את העשירון העליון. זה האחרון עולה מ 25- ל-30% בין 1969 ל-2003 (וממשיך...)
הקו הכחול מסמל את חמשת העשירונים הנמוכים. אלו בבירור יורדים באותה תקופה מכ-30% ל-22%. כלומר חלקם בסך ההכנסות הכלכליות יורד באופן משלים לטיפוס של העשירון העליון באותה תקופה.
הכיוון ברור, כמעט דטרמיניסטי.
מבט שני
אם נסתכל טוב נראה שהאצת השינוי לרעה חלה ב-1985, עת שמעון פרס ויצחק מודעי שילבו ידיים ל"שינוי מבנה המשק" לרעת המשק התעשייתי של ישראל, מאחורי גבה של התוכנית לייצוב המשק ועצירת האינפלציה.
עוד משהו בולט, שימו לב איפה יש בליטה בגרף כנגד הכיוון הכללי, כלומר של ירידה בעושרו של העשירון העליון ועליה בחלקם של הנמוכים? בשנים 74-77.
זו הירידה הבולטת ביותר.
השינוי הזה מדגיש את מה שמצאתי בעבודת המ.א. ותיארתי במאמר ב"חברה" על מהלך מכוון ומצליח של ממשלת רבין 74-77, עם שר האוצר רבינוביץ', להרחבה חברתית ע"י ביסוסה של מדינת הרווחה, וע"י פעולה ישירה לצמצום פערים.
הטשטוש המכוון
ואם זה נכון ואף בולט, למה זה עד כדי כך לא ידוע?
הסיבה העיקרית שהעניין לא ידוע היא כי העניין טושטש. טושטש על-ידי בני התקופה שנלחמו לעצור את המהלך. במערכת הבחירות לכנסת התשיעית, השיח הליברלי אימץ את הקו של "מלחמה בשחיתות" והתמיד להעניק את המנדט רק ל"מי שיכול". מי שהכילו את אותו שיח ויותר מאוחר אף את הפעולה הממשית, היו: הימין הגלוי שבליכוד ובמפד"ל, הליברלים בני המעמד הבינוני והגבוה שהתארגנו בהמוניהם בד"ש, והימין בתוך מפלגת העבודה – פרס ושאר אנשי רפ"י.
כל אלו טישטשו את ההצלחה תוך כדי שקרתה – כחלק מהמאבק הפוליטי שלהם נגדה, הגדיל לעשות עיתון הארץ, סקרתי 50 מאמרים בנושאי כלכלה וחברה בתקופת 74-77 ומתוכם רק אחד אמר משהו חיובי על מדיניות הממשלה, ואף מאמר זה היה מוצנע בעמ' 15.
הדבר בולט במיוחד שכן אפילו לפי הערכים המוצהרים של עיתון 'הארץ', הממשלה השיגה הישגים אדירים כמו הגדלת יתרות המט"ח של ישראל (המצב לאחר מלחמת יום כיפור היה קטסטרופלי).
ואולי לא צריך ללכת שבי אחרי הערכים המוצהרים של עיתון הארץ? אולי, כפי שכולנו מזהים כיום בקלות הערכים האמיתיים של העיתון היו אז" הגדלת פערים ככל האפשר, יצירת שוק עבדים המשרת את העשירון העליון.. אולי?
הארץ וחביביו הפוליטים דאז (פרס, רובנישטיין, הנסיך היה דיין) לא מכעיס אותי כל כך בעניין מסע ההשתקה לגבי הממשלה החברתית-מהפכנית ביותר מאז 1970.
ומי עוד מטשטש בכוונה?
מכעיסים אותי יותר שותפי למאבק לשינוי חברתי.
שלמה סבירסקי כתב לאחרונה בפרסום האחרון של מרכז אדוה, "שרותי רווחה אישיים בעידן של צמצום תקציבי", בחלק הפורס את התיאור ההיסטורי כתוב הפסוק הבא:
"העשור של שנות ה-70 היה ככל הנראה תקופת הזוהר של מערכת הרווחה המדינתית, הייתה זו בין השאר, תוצאה של פעילות תנועת הפנתרים השחורים...." (עמ' 7 למטה).
שימו לב, מי שכותב "בין השאר" מודע לכך שהיו גורמים נוספים, מלבד הפנתרים, שהביאו ל"תקופת הזוהר של מערכת הרווחה". ולפי מה שראינו גורמים אלו היו הממשלה.
למה לא להדגיש זאת? הרי מי שטוען ש"עולם אחר הוא אפשרי" צריך לשמוח על האפשרות להציג דוגמא הסטורית מישראל בה הממשלה אכן הרחיבה את מערכות הרווחה וצמצמה פערים.
שהרי אם יש לנו דוגמא ממשית משלנו – זה יכול להיות גורם משכנע שהדבר אפשרי, אך אולי קשה להשתמש בדוגמא הסטורית המבוססת על מפלגת העבודה? או בכלל דוגמא הסטורית המבוססת על "הממסד"?
לאחרונה, בשיחה שהייתה לי עם חבר שעובד כמרצה לסוציולוגיה. תיארתי לו את השינוי הנ"ל של ממשלת רבין, תגובתו המיידית הייתה "אל תשכח שבשנים אלו ארה"ב העבירה המון כסף לישראל". רוצה לומר, הם אולי העבירו תקציבים לתחומי חברה אבל זה לא כי באמת הייתה להם מדיניות כזו, לא יכול להיות, רק במקרה היו להם קצת כספים לפזר....
אכן היו בשנים אלו מענקים כספיים מארה"ב אך אלו אולי כיסו את הבור התקציבי הענק שפערה מלחמת יום כיפור ואת צרכי ההצטיידות הצבאיים האדירים שלאחר המלחמה.
העניין החשוב כאן הוא העמדה הבסיסית של פעילים חברתיים שמאליים רבים: לא יכול להיות שממשלה/ממסד בישראל פעלו במכוון לצמצום פערים והרחבה חברתית, בטח שלא יכול להיות שמפלגת העבודה עשתה זאת..
ואם זה קרה, הרי שזה בטח בגלל מורא הפנתרים, הפעילים החברתיים וכו'
האמת היא שמורא הפנתרים (שתרומתם החשובה לחברה הישראלית צריכה להיות מוזכרת שוב ושוב) לא היה חזק ב-74, המלחמה הסיטה את המיקוד מהם.
לראיה, בכל הדיונים בוועדת הכספים בענייני כלכלה וחברה, רק פעם אחת מזכיר אותם שר האוצר, והוא עושה זאת כדי לחזק את טיעוניו באשר למה חשובה הרחבה חברתית, אבל גם הוא לא משתמש בנימוק הזה בהמשך.
זה כבר לא נימוק משמעותי, בעיקר כי כבר אין מורא.
העמדה הזו של הפעילים השמאליים מתחוורת גם מהעובדה הפשוטה שהתרשים המוצג בתחילת המאמר, לא הביא לחקירה ודרישה מה קרה בשנים שבהן, הוא הולך "כנגד הכיוון", למשל השנים 68-71, מה צמצם אז פערים, ומצד שני, אולי גידול הפערים ב-71 הוא מהגורמים להתעוררות הפנתרים?
ומה קרה בין 84 ל-86?
בכל מקרה, היכן נמצאת סקרנות החוקרים לבדוק את המדיניות שצמצמה פערים?
אולי כי הם פשוט יודעים שהממסד כל הזמן יגדיל פערים.
אנחנו יודעים, אל תפריעו לנו עם העובדות
הדבר הזה, של הנחה א-פריורית שכל הפוליטיקאים, כל הממסד, פשוט לא רוצה לשנות, בלט לי בדיון שראיתי בטלוויזיה לפני כשבוע.
בן דרור ימיני הוזמן להסביר את טענתו ש"הפוליטיקאים המזרחים" פעלו בדרך-כלל לרעת המזרחיים. הוא הביא דוגמאות רבות לנבחרי ציבור מזרחיים שעיקר פעילותם הקטינה את מדינת הרווחה והגדילה פערים. טענה נכונה וחשובה.
איתו ישבה באולפן פעילה חברתית, (לא קלטתי את שמה – מצטער) וברגע שבן דרור ימיני רצה להגיד ש"היו גם אחרים, למשל עמיר פרץ" היא קפצה להגיד ש"גם עמיר פרץ" בגד במזרחים. בן דרור ימיני מיד הסכים.
מדוע?
אפשר לתלות בעמיר פרץ "בגידה" בכך שלקח את משרד הביטחון, אם כי אין לזה שחר לדעתי, שהרי לא יכול היה לקבל את משרד האוצר ואפשרויות אחרות אינן מהוות שינוי. (נשאיר בצד כרגע את השאלה האם נכון היה שלא להצטרף לממשלה עד שיתרצה אולמרט וייתן לעמיר את האוצר, או שיקים ממשלה עם הימין), ובכל זאת, מה עם העלאת שכר המינימום, וחוק עובדי הקבלן?
עמיר פרץ, למי שאוהב את זה יותר או פחות, אכן שינה במידה מסוימת, קטנה מדי לצערי (ושאלה אחרת היא אם אפשר היה יותר) את מצבם של החלשים, בהם מזרחים רבים, ולכן ההתייצבות הביקורתית האוטומטית של אותה פעילה ואף הסכמתו המיידית של בן-דרור ימיני איתה, מעידים על עומק הבעיה של הנחת העבודה הביקורתית: הממסד כולו תמיד נגד החלשים, ולכן לא יכול להיות שממשלה תצמצם פערים בכוונה, ובטח לא ממשלת העבודה.
והעובדות – נתעלם, נטשטש.
מה לאובמה ולכל זה?
הגישות הרדיקליות קיבלו ביסוס תיאורטי בתיאוריות שונות, אחת מהן ייבא לכאן סמי שלום שטרית בספרו "המאבק המזרחי בישראל", שם הוא מתאר את כל מה שקרה עם המזרחים בישראל על בסיס "תיאוריית האפקטים הרדיקליים" שאומרת בפשטות שפעולה רדיקלית שמאלית היא שגורמת בהדרגה לתזוזה שמאלה של החברה (וההפך כמובן, אבל בואו לא נגלה את זה לימין כדי שלא יעשה אותו הדבר).
האמת, לפעמים זה נכון, ולפעמים זה בדיוק ההפך, לעתים הפעולה הרדיקלית מפריעה יותר מאשר עוזרת.
בואו נראה את אובמה, האם פעולה רדיקלית היא שסללה את הדרך שלו לבית הלבן? האם מלקולם איקס ולואיס פרחאן הם שעזרו לזה לקרות?
לי נראה יותר שדווקא קולין פאואל וקונדוליסה רייס, ואפילו דנזל וושינגטון השפיעו הרבה יותר, ואני מתייחס כאן כמובן רק לשאלת הגזע.
ואובמה עצמו, אחד הכישורים הכי מודגשים אצלו הוא היכולת ליצור קואליציות חוצות קווים נוקשים.
באחת התכניות שראיתי עליו הודגש מאד איך אובמה הושפע מראש עירית שיקגו, פעיל פוליטי שחור שהצליח להיבחר כי יצר קואליציה של לבנים פרוגרסיביים ושחורים, כלומר ניצח את פוליטיקת הזהות המפרידה. זה גם מה שאומרים על אובמה, האין בזה משהו מיינסטרימי? האין בזה משהו שאכן יכול להביא יותר שינוי מאשר פוליטיקה רדיקלית שאינה רואה, ואינה מסוגלת להשתמש בהוכחה היסטורית לאפשרות השינוי גם כשזו מונחת לפניה בתרשים כל כך מאיר עיניים?
איך מנווטים? על פי א.ד. גורדון
השאלה של דרכי המדיניות, רדיקלית או "מיינסטרימית" מונחת כל הזמן לפתחנו, והיא שאלה אמיתית, אם יורדים מההכללות של הקצוות.
לשאלה הזו הציג א.ד. גורדון תשובה יפה, שהביא לנו מוקי צור: גורדון התייחס לשאלה איך צריך לנווט את דרכך בחיים (גם בהקשר של תיקון החברה וגם בהקשר האישי), אפשר לנווט בים ע"פ כוכב הצפון, הוא אמר, אלא שאז יש סיכוי שתתקל בסלעים שלפניך ותתרסק, אפשר לעומת זה לנווט ע"פ הסתכלות בים שלפניך, ולשוט לאורך קו החוף, אלא שאז יש סיכוי שקו החוף יקח אותך למקום אחר מזה שאליו אתה רוצה להגיע.
מה שצריך, אומר גורדון, הוא לנווט ע"פ כוכב הצפון וגם על פי קו החוף והסלעים שלפניך.
המהפכה החברתית של ממשלת רבין 74-77 יכולה להוות עבורנו הוכחה שאפשר לשנות את החברה, ושהממסד יכול לעשות זאת ולכן שווה להלחם על זה.
זהו הבסיס לטענה שיש לנו כוכב צפון ריאלי, אלא שכדי להתקדם אליו צריך לנווט בין הסלעים (פואד?) ולעתים לאורך קו החוף....
* מתוך מחקר של מכון ון-ליר: אי השוויון בחלוקת ההכנסות של משקי הבית של השכירים בישראל 1967 - 2003 יצחק ספורטא, סאלם אבו זאיד, דותן לשם. דצמבר 2006.
א. ברכות על ההארה. בוויכוחים שלי עם ניאו ליברלים, או סתם אנשים לא הומניסטים, חסרים תמיד קשרים סיבתיים בין פעולה מדינית סוציאל-דמוקרטית לבין שינוי מבורך, כאשר מבורך הוא בעיני המברך כמובן.
ב. אלא שחסרים לי כמה הסברים מתודולוגים:
1. האמנם המתאם בין מדיניות רבין לבין מצב חלוקת העושר הוא בהכרח מתאםצ סיבתי, ואם כן, האם הוא האפשרי היחיד, או שמא ברירה סלקטיבית בין משתנים מסבירים נוספים, וברירת משקל השפעתם?
2. מהן ההגדרות האופרטיביות למונחים "כוונה" ו"טשטוש"? מהן הראיות המוכיחות כוונת טשטוש באופן חד משמעי?
אשמח להבהרות
תודה
יאיר גלזנר
תודה, למדתי.
הלינק של ון ליר לא עובד אפשר לתקן?
הקישור תוקן. המאמר עלה במלואו.
שבוע טוב.
בשנים אליהן אתה מתייחס, בוצעה רפורמת בן שחר. האם ההעמקה במדיניות הרווחה לא היה תשלום הכרחי כדי לבצע את הרפורמה? אחד החלקים הדי ניסתרים של הרפורמה היה מתן פטור ממס להון כלומר, העברה מאסיבית של העושר הלאומי משכר לרווחי הון. אני משער שהעלות הפוליטית של השינוי המבני העמוק הזה היתה התפשרות זמנית והעמקת מדינת הרווחה.
דודי, אני חייב להודות שאין לי מושג על מה אתה מדבר. כל מי ששמעתי שמדבר על מדיניות חברתית בישראל (ושמעתי לא מעט), מדבר על שנות ה-70 כעל שנות הפריחה של מדינת הרווחה האוניברסלית הישראלית. עיקר 'שחיתת הפרות הקדושות' נוגעת לשנות ה-50, ובצדק לטעמי.
