והמפסידות הן… על נשים בפוליטיקה המוניציפאלית

מאת: אסתי קירמאייר  ::  2008 / 11 / 15

ושוב זה קורה. בחירות. על הפרק הפעם: מי ירכיב את מועצת העיר שלך, המועצה המקומית או האזורית.
ושוב נראה אותן, נרתמות לגיוס ולקיום חוגי הבית, לעשרות הטלפונים, לדוכנים שבקניון הקרוב או במרכז המסחרי.
ושוב נראה את רשימות המועמדים. גברים מצויידים במבטים קורני הבטחות מישירים עיניים לבוחר (ולבוחרת). שוב נראה את הרשימות אשר מעיזות, גם בימנו, להדיר מתוכן נשים לחלוטין.
ושוב נכאב ונתמה כיצד גם במפלגות שלומינו, אשר לכאורה מקדמות תפישת עולם ליבראלית ואשר שיוויון פוליטי לנשים הוא כביכול לחם חוקן, נשים לעולם אינן בנות ייצוג שווה ברשימה.

זהירות, נשים לפניך

המספרים מדברים בעד עצמם. לאחר הבחירות האחרונות לעיריות ולרשויות ברחבי הארץ, עמד ממוצע הנשים המכהנות כחברות מועצה על 14.2% ברשויות היהודיות ו-0.5% ברשויות הערביות. שתי נשים בלבד מכהנות כיום כראש עיר - מרים פיירברג בנתניה ויעל גרמן בהרצליה. ב-45% מהרשויות בישראל לא נבחרה בשנת 2003 אף אשה כחברת מועצה.
ההסברים הסוציולוגים לקשיי השתלבותן של נשים, כמו גם בני מיעוטים ומגזרים אחרים הסובלים מתת ייצוג בדמוקרטיות המערביות, כוללים בין השאר תיאוריות אודות ציפיות חברתיות שונות מגברים ומנשים בתחום המנהיגות, רשתות חברתיות המאפשרות מוביליות פחותה לנשים בתחומי ניהול והובלה פוליטית וחסמים על רקע מאבקי כוחות מגדריים בחברה. העובדה הפשוטה היא כי נשים מהוות כידוע למעלה מ-50% מציבור הבוחרים, נוטלות חלק נרחב בסיוע לקמפיינים של מתמודדים שונות (לרוב בהתנדבות), ובסופו של יום סובלות מתת ייצוג חמור בספירה הפוליטית המקומית.

ניתן היה לצפות כי בזירה הפוליטית המקומית יהיה לנשים יתרון ברור ביחס למישור הארצי: עבודת שטח רבת שנים בעיר בתחומים כגון חינוך ורווחה, בהן עוסקות חלק ניכר מן הנשים בישראל, עשויה להוות כר להכרות עם תושבים רבים ותרגום הצלחות באזורים אלו לכוח פוליטי. ההכרות הממושכת עם קבוצות אוכלוסיה נרחבות לאורך שנים יכולה להוות איזון לפעילות קדחנית פנים - מפלגתית, הנתונה לא אחת למניפולציות ממעוזי כוח אליהם קיים קושי מובן לחדור מחוץ. אולם לא כך הדבר, ושיעורן הממוצע של נשים המכהנות ברשויות המקומיות (10.2%) נמוך משיעורן של חברות הכנסת (14.1%).
נימוק אחד למגבלתן של נשים לעיסוק בפוליטיקה המקומית הוא העובדה הפשוטה כי במועצות לא משולם שכר לנבחרים (מלבד ראש העיר או המועצה וסגניו). במדינה בה הכנסותיה ורכושה של אשה ממוצעת נמוכים בהרבה מאלו של גבר (וזאת בשל: אפליה בשכר; בחירה של נשים במקצועות פחותי הכנסה; השקעה מועטה של נשים מזו של גברים בקריירה עקב ציפיות החברה כי תקדשנה זמנן למשפחה; נטייה מועטה של נשים להיות יזמיות ועצמאיות במקום שכירות, ועוד), עצם יכולתן הכלכלית של נשים לעסוק בפוליטיקה מועטת מראש מזו של גברים. ובימנו ברור עוד יותר הקשר בין עוצמה כלכלית אישית של מועמד ובין יכולתו לפעול בפוליטיקה המקומית והארצית.

אז איפה הן השבדיות ההן

אילו פתרונות תנסה לקדם תפישה סוציאל – דמוקרטית על מנת להתמודד עם כשל שוק בולט זה?
ממרתפיהן של ידידותינו הסקנדינביות (מזל שהן קיימות, שאם לא כן ללא ספק היינו צריכים להמציא אותן) ניתן לשלוף את הפתרונות המוכרים אודות אפלייה מתקנת המוכרת בחקיקה, המעלה באורח ניכר את שיעור הנשים הנבחרות, וכמובן את מדיניות הרווחה (שעות עבודה, שמירת מקום עבודה גם תקופה ממושכת לאחר לידה ועוד) המיטיבה עם גברים ובעיקר עם נשים כנושאות דומיננטיות בעול הביתי. אין ספק כי כינונן של מערכות חינוך ורווחה שיווניות ורחבות היצע (החל מיום חינוך ארוך ואיכותי וכלה בהשתתפות מוגברת של המדינה בטיפול בקשישים ובחולים) תשחרר נשים רבות יותר מעול הבית והמשפחה ותאפשר להן שותפות שיוונית בפוליטיקה ובהנהגה, כמו גם בתחומים אחרים. תוכניות חינוך שונות, המופעלות כיום בין השאר על ידי שדולת הנשים ועמותות כגון '"כן" מסייעות לנערות ולצעירות להרחיב את ספקטרום המבט ולראות עצמן משתלבות גם בתחום הפוליטי.
מעבר לכך עלינו להפנות את תשומת ליבנו ולשאול: מי מקדם נשים ברשימות לעיריות ולרשויות? ייצוג שיוויוני לכלל חלקי האוכלוסיה הוא יעד סוציאל – דמוקרטי ממדרגה ראשונה. גם הוא, ולא רק השקעות בחינוך וברווחה, מן הראוי שיהיה שיקול על גבי המפה שתדריך אותנו לקראת הבחירות הקרובות.