מסביב לְנקודה: על ציונות ולא-ציונות
מאת: הרן סנד :: 2008 / 11 / 17
כשדיבר על לבו הקול המתון, המיושב והממושך של חַספניק ... כי אברמזון, מלבד שאינו מתחרה מסוכן, הנה אין גם בדעתו להתחרות, מיהר יצחק רבקה'ש לקבל תנחומין קמעא; וכשנתיישבה דעתו לגמרי, חדל להכין את דעת-הקהל על דבר אברמזון בהוצאת לעז ובאנחות-עקיצה, ש"סופר עברי יהיה, במובן ידוע, לא-ציוני, היינו, לגמרי לא – הנשמע כזה?"; ויהיו כל דבריו מאז נאמרים בקרירות, בתור מסיח לפי תומו, כלאחר-יד ובדרך-אגב.
- י.ח. ברנר, "מסביב לנקודה", פרק ה'
הבחירות לעיריית תל אביב הוציאו מהבוידעם את שאלת הציונות בחוגים הסוציאל – דמוקרטים שלנו. במשך כמה שנים, כולנו ידענו לעזור אחד לשני בתוך מפלגת העבודה, במאבק מול גזרות תקציביות שונות, ובעבודה בבתי הספר ובתנועות הנוער, וברקע התפצלנו בין מפגשי יהודים – ערבים, הפגנות מתונות בעד השלום, הקפדה על זכויות התושבים הפלשתינים בשירות המילואים ולחילופין הפגנות תמיכה בסרבנים, מחאה נגד הגדר בבילעין וניעלין, וחלקנו גם לביקורים בכלא הצבאי. ההתמודדות על ראשות עיריית תל אביב בין ראש עיר מושחת שתומך ביוזמות נדל"ן לעשירים על חשבון תושבי העיר, מול מתמודד שנבחר לחבר כנסת מצטיין, שהעביר חוקים סביבתיים וחברתיים רבים, אבל נחשד בתמיכה בסרבנות ובעצם ב"אי – ציונות", מצריכה את כולנו להתמודד עם השאלה – מהי לא-ציונות, וחשוב מכך - האם הוויכוח על סוגיית הציונות הוא כל כך משמעותי, שהוא לא מאפשר שיתופי פעולה בין ציונים ולא ציונים גם בסוגיות אחרות, הרות גורל ככל שיהיו.
במאמר זה אנסה לטעון שבין אנשי השמאל המדיני, הוויכוח בין רוב הציונים לרוב הלא – ציונים הוא כמעט שולי, ומצטמצם לסוגיות קטנות כגון סמלי המדינה, ויכוח תיאורטי לחלוטין על חוק השבות וזכות השיבה ואי הסכמה בדבר הסרבנות כפעולת מחאה לגיטימית. כמובן שאני מקווה שהמאמר יפתח דיון, על דפי "חברה" או במקומות אחרים, ויאפשר לגשר על הפער הזה בדרך כלשהיא.
כשיהודיה ישראלית אומרת על עצמה שהיא לא ציונית, האמירה הבסיסית היא שמבחינתה אין חשיבות מיוחדת בקיום של מדינה יהודית. זו אמירה שנשמעת קיצונית, אבל יש לה כמה דגשים שלעתים לא שמים לב אליהם.
לא-ציונות אין פירושה שמדינת ישראל לא צריכה להתקיים או שלא צריך להיות לה אופי יהודי. ביטול החשיבות האינהרנטית של קיום מדינה יהודית לא אומר שלבני האדם היהודים שחיים בשטחה של מדינת ישראל אין זכות לחיות במדינה שהם יכולים להצביע בה, שתאפשר להם להביע את עצמם לשונית ותרבותית, ושבה הם יהיו מוגנים מרדיפה ע"י קבוצות אתניות אחרות.
לא-ציונות אין פירושה תמיכה במדינה דו-לאומית בהווה הקרוב. לרוב המוחלט של האנשים שחיים בין הירדן לים ברור שמדינה שבה הפלשתינים תושבי השטחים נחשבים לאזרחים תגרום, בסיטואציה הנוכחית, לפחות לאחד משני העמים לחיות תחת דיכוי. זה גם אחד מהפערים הגדולים בטיעונים של הימין – רוב תומכי ארץ ישראל השלמה שאינם תומכים בטרנספר לא באמת היו רוצים לחיות במדינת ישראל שכוללת את כל השטחים, בעיקר כי תוך כמה שנים הם יחיו תחת ראש ממשלה וקואליציה ערביים. באותו אופן, כל שינוי דמוגרפי גדול (למשל מתן זכות שיבה מלאה לפליטי \ מגורשי \ נמלטי \ עוזבי מרצון 48) הוא בבירור בעייתי מכיוון שהוא יקשה על הרבה בני אדם, ובמקרה זה – היהודים תושבי ישראל, לחיות לפי התרבות ואורח החיים שהם רוצים. כמובן שיש לא-ציונים שתומכים בזכות השיבה ויש כאלה שתומכים בפתרונות חלופיים, אבל הקישור אינו מובן מאליו.
המפתח הוא שלא-ציונות קוראת תיגר על הנחת הלאומיות - ההנחה לפיה כל עם, או בפרט העם היהודי (או הפלשתיני), צריך שתהיה לו מדינה משלו, ובמקום זה מנסה לראות איך המהלכים השונים משפיעים על החיים של בני האדם שגרים במזרח התיכון. אולי חשוב בסיטואציה האנושית הנוכחית שתהיה מדינה עם רוב יהודי, אך מה שברור הוא שחשוב שיתאפשר לכמה שיותר תושבים, יהודים וערבים כאחד, לחיות חיים שלמים ומאושרים יותר.
אנסה להדגים את ההבדל בין ציונים ולא – ציונים דרך סוגיית הסרבנות. האמירה של רוב האנשים שמגדירים את עצמם ציונים היא שסרבנות היא פסולה, בלי כל קשר לסיבותיה. מהיכרות אישית עם אנשים ברמות שונות של סרבנות (סרבנות מילואים, פציפיזם, סרבנות שטחים) אני יכול להעיד שהרוב המוחלט של הסרבנים שכוללים את הטעם האידאולוגי בין סיבותיהם להימנע מגיוס, לא משתמטים כדי לעשות קריירה או ללמוד באוניברסיטה בגיל צעיר יותר, אלא עוסקים בפעילות פוליטית וחברתית, לעתים מעורבים בשירות לאומי ושנות שירות ולעתים יושבים תקופות לא מבוטלות בכלא צבאי, כאשר הצבא של היום מספק אלטרנטיבות רבות (כגון הורדת פרופיל) למי שמתעצל לעבוד קשה בשירות.
מעבר לכך, ברור לכולנו (אני מקווה) שיש נסיבות שבהן סרבנות היא מוצדקת – בעיקר אם ניקח דוגמאות קיצוניות כמו גרמניה בשנות מלחמת העולם או סרביה בזמן העימות עם בוסניה. בוודאי שיש מחלוקת האם המצב בישראל קיצוני מספיק כדי להצדיק סרבנות או לא, אבל הוויכוח הוא על הפרטים – לא על העיקרון. רובנו – ציונים ולא ציונים כאחד – מסכימים שיש חשיבות בשירות בצבא של המדינה לה אנו משתייכים, ולו רק בשם הסולידריות, ומאידך שיש מקרים שבהם חייבים לסרב פקודה או לסרב לשרת.
עניין נוסף שעלה בשיחה שהתפתחה בכנס האחרון של מעגל הקבוצות השיתופיות, הוא עניין התרבות היהודית וחשיבותה. לטעמי, העניין הזה כלל אינו רלוונטי לדיון, מסיבה אחת פשוטה – יש ציונים רבים שמזלזלים לחלוטין בתרבות ובשפה העבריים, וישנם לא–ציונים רבים שפועלים במרץ בשדה התרבות העברית. ברור שרב מנטורי קרתא מבין בגמרא הרבה יותר מישראלים ציונים רבים, והאמירה ש"מדינה לכל עם" אינה עקרון חשוב לא דומה לאמירה שעמים לא צריכים לשמר את התרבות שלהם.
סוגיה אחרונה היא סוגיית הסמלים, כגון שירת התקווה, שכביכול עמדה במוקד הוויכוח בין שלי יחימוביץ' לדב חנין. אני מקווה שהציונים והלא ציונים שבינינו מסכימים עם כך שלמיעוט הערבי במדינה קשה לשיר המנון שכולל את המלים "נפש יהודי הומיה". כולנו מתמודדים עם הקושי הזה בדרכים שונות – חלק חושבים שהמצב הוא סביר, ושלמרות שלערבים מגיעות זכויות אדם מלאות כמיעוט, הם צריכים להסתדר עם המנון בעייתי מבחינתם. חלק חושבים שצריך לפעול לשינוי ההמנון בדרכים דמוקרטיות שונות (גם אם הם לא פועלים לכך בפועל כי הנושא לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם), וחלק בוחרים בצעד מחאתי - לא לשיר את ההמנון. אני זוכר שבצעירותי לא אהבתי שמשמיעים את ההמנון מהקלטה בזמן שכולם שרים אותו, כי זה מבדיל בין הזמרת ששרה לשאר עם ישראל. אבל אלה ואלה חילוקי דעות שוליים בעניין סמלים וטקסים, שאולי נתפנה לדון בהם כראוי אחרי שבעיות המדינה שלנו בכמה סוגיות שנוגעות לחיים של אנשים בצורה יותר ישירה ייפתרו.
לפני כמה שנים נכחתי בהרצאה באוניברסיטה העברית של בחורה מעזה בשם סוראייה, שהציגה סרט שמספר על החיים תחת הכיבוש הישראלי. בסוף ההרצאה ניגשה חברה טובה שלי למרצה, וביקשה את המייל שלה. סוראייה הסתכלה על הבגדים של זו שפנתה אליה, שבמקרה היו מדי צה"ל, והסבירה שהיא לא יכולה לשתף פעולה עם מי שמשרת בצבא הישראלי. חוסר יכולת כזו לגשר על פערים סמליים חוסם פעם אחר פעם את האפשרויות שלנו לעבוד ביחד למען המטרות שכולנו מסכימים עליהן – השגת חיים טובים יותר עבור בני האדם שגרים באיזור הקטן הזה של העולם. האם "שאלת הציונות", שניסיתי להראות כאן שאפשר להגביל אותה לכמה פערים קטנים שאינם רלוונטיים במציאות הפוליטית של היום ושל השנים הקרובות (והלוואי שנגיע למצב שאלה יהיו הפערים), היא החוליה שפוסלת את התנור כולו? האם יוזמה חברתית, סביבתית, דמוקרטית ואנושית כמו הריצה של "עיר לכולנו" לראשות עיריית תל אביב, לא זכאית לתמיכה יותר גורפת גם ממי שלא מרוצה מהאופן שבו דב חנין מזיז את שפתיו בזמן שירת התקווה?
בחיים יש פשרות. בכל בוקר אני קם, לובש בגדים שיוצרו במדינה שדורסת בכוחנות ואלימות את חופש הביטוי וחופש המידע ע"י עובדים משוללי זכויות, מצחצח שיניים במשחה שנוסתה על בעלי חיים, ואומר בוקר טוב לחבר לקבוצה שעסוק בהגברת סיכויי התחלואה בסרטן של שנינו. אני עובר ליד בית הכנסת שהיושבים בו מברכים כל בוקר "שלא עשאני אישה", בדרך לעבודה - שם אני מדליק את המחשב שיוצר בתהליכים מזהמים ושרובו אינו ניתן למחזור. בינתיים עולה מולי מערכת ההפעלה ששייכת לחברה מונופוליסטית כלל עולמית. כשאני מתחיל לעבוד ומקבל משכורת, חלקה מממן מערכת בריאות גוססת בתהליכי הפרטה, חלקה מממן תכנית ביטוח ארצית שתבטיח לי חיי עוני לאחר הפרישה, וחלק הולך ישירות למדינה שמנוהלת ע"י מפלגה שלא בחרתי בה שמבצעת מדי יום ביומו שגיאות קולוסליות כמעט בכל תחומי המדיניות. למזלי נשאר לי חלק לעצמי, אותו אני מפקיד באופן אוטומטי בבנק ששייך לבעלת הון שתיקח אותו, ביחד עם עוד קצת כסף שהיא חסכה ע"י פיטורי עובדים ועמלות מופרכות שמוטלות על הציבור, ותשקיע אותו בבורסה, שעליה אני אפילו לא אתחיל להרחיב. בדרך חזרה אולי יהיה לי טרמפ הביתה במכונית שנוסעת על דלק שמקורו, סביר להניח, באחת מהמדינות מייצאות הנפט שתומכת בטרור האיסלאמי הבינלאומי, וזה אם יש לי מזל והוא לא מארה"ב.
נראה לי שאפשר להסתדר עם ראש עיר לא ציוני.
הרן סנד הוא חבר קבוצת מפרש בדרום של אביב ופעיל בעיר לכולנו.
מאמר מעולה. נהניתי מכל שורה.
הוא בא בשעה שאין נוחה ממנה להוכחת טענתי, והיא, כי חברים ביסוד ובגופים אחרים, מעדיפים להתעלם ממרכזיות הציונות כערך ליבה.
פשוט נהדר. הרן, תמשיך לכתוב. תודה.
הרן,
מאמרך מציג את שיתופי הפעולה הנדרשים מכולנו בשדה הפוליטי למרות ההפרשים ביחס לתפיסה המדינית שלנו.
אתה מגיע למסקנה שכולנו רוצים בעצם את אותו דבר: שתהיה פה מדינה נורמאלית ו"גר זאב עם כבש", שלום אזורי, כלכלה ברת קיימא המבוססת על צדק חלוקתי וכו'.
אני סובר שהניסיון לבטל את הצורך בהנחה לאומית ומכאן ציונית, עומד בניגוד לגישה פוליטית המבקשת להגיע למדיניות סו"ד מקיפה. כלומר לכזו הנדרשת לא רק לרווחה אלא אף לפתרון שאלות ברמה המוניציפאלית והארצית.
כדאי לנו לשאול כיצד אפשר לקרב את אזרחיה הערבים אל המדינה, כלומר, כיצד יוכלו לשרת כחלק ממנה - שירות לאומי ולקבל ממנה שירותים ציבוריים ותקציבים כמו כל אזרח אחר. היום עולות, הן בתוך היישוב הערבי והן בזה היהודי קולות מפרקים כלפי המדינה. חלקם רוצים אוטונומיה גלילית, חלקם מדברים על זהות של המנון - אבל העניין הוא קודם כל במשאבים.
דבר קונסטרוקטיבית, הלאום הוא הבסיס לדיון שעוסק בחברה וכלכלה, הוא שמעניק לנו את המשענת הבסיסית לדיון זה.
נמרוד,
תגובתך מציגה את הפערים בהכרה הפוליטית שלנו, המאפשרים שיתוף פעולה פוליטי מוגבל בינינו, אך מונעים את חברותנו בארגון פוליטי וולונטרי אחד.
במחשבה שניה: עזוב את הציונות. קל וחומר, עזוב את השאלה במי לתמוך - ברק או פרץ. בהשוואה לבעיות שבהן אני נתקל, כשאני מנסה להעביר מסר פוליטי קוהרנטי, אלה דברים זניחים.
אני מנסה לשאול מהם הדברים שקובעים יותר. בדגש על המילה - יותר. כשמנסים לתת הסבר לתופעה פוליטית קל מאוד ללכת לאיבוד מרוב פרטים. הרי פרטים יש אינסוף, ואפשר לבחור באיזה שרוצים, ולכן אפשר גם לתת איזה הסבר שרוצים. השאלה המעניינת היא אלו פרטים מעניינים אותך, מה בעיניך רלוונטי יותר, מהו הדבר שקובע יותר בחשבון אחרון. מכאן עולה מניה-וביה השקפת עולמך: מה נחשב בעיניך יותר.
שוב - עזוב את השאלה הלאומית כן או לא. אני שואל מה הדבר שקובע בעיניך, כשאתה נותן הסבר פוליטי לתופעה פוליטית.
האם מה שחשוב בעיניך הוא, כיצד בני אדם מקיימים את עצמם, או - כיצד הם חושבים על האופן שבו הם מקיימים את עצמם?
אתה לא צריך לענות לי. תחשוב על זה.
כל טוב
נמרוד שלום שוב
אחדד את שאלתי: האם מה שוקבע הוא תנאי חייהם הממשיים של בני אדם, או האופן שבו הם משקיפים עליהם?
אציג את העניין מנקודת מבט שלכאורה עוסקת בנושא לגמרי אחר.
כשאבו מאזן אומר,
"האם הסיסמאות מספיקות כדי להאכיל את האנשים הרעבים? צריך להפסיק עם הסיסמאות ולהתייחס למציאות. צריך להפסיק לחלום ולקבל את מה שאפשר לקבל עכשיו. בואו לא נדבר חלומות, בואו נקבל את המדינה הפלסטינית בגבולות 67', ועל זה יש קונצנזוס לאומי".
מה הוא אומר בזה?
מה שאני מבין שהוא אומר זה, שמה שקובע איננו האופן שבו אנשים (במקרה דנן = פלשתינים) משקיפים על הדברים, אלא יש מקום כלשהו, או מובן מסויים, שבו למציאות יש מעין ריבונות או קיימות משלה, ובאותם מובנים היא איננה תלויה באופן שבו אנחנו מביטים עליה. אותו מובן חוזר ומשפיע עלינו, או פועל עלינו, מבלי שיהיה לאל ידינו למנוע זאת.
יותר מזה: גם מה שאנחנו עושים (במקרה של הפלשתינים מדובר באופן קיום עלוב מאוד), יש לו השפעה החוזרת אלינו ופועלת עלינו ועל ההכרה שלנו, מבלי שנוכל למנוע זאת.
ששואל אבו מאזן, מה הערך של סיסמאות מול מציאות הקיום העלוב-למדי שלנו? מהי תשובת נמרוד לשאלה זו?
כשעופר עיני מקדם יחד עם אולמרט (שים לב - אני לא משתמש בדוגמא שבה קיים אהוד ברק. אני יודע שזה אסור כאן) הקמה של מועצה כלכלית-חברתית שתגבש מדיניות בהסכמה רחבה, הוא פועל באופן שונה מהותית מהאופן שבו הוא פועל כאשר הוא משתמש בסיסמת בחירות כמו "הסתדרות ללא פוליטיקה". האם בגלל זה יש לפסול את עופר עיני? מה הדבר שקובע בעיניך, נמרוד, ובעיני שאר הקוראים? אני מזכיר שהמועצה מהווה למעשה סוף של שיטת חוק ההסדרים.
שים לב, למשל, למאבק המתחולל כרגע: עיני מגבש תכנית כלכלית חלופית. הוא לא מסכים שיבוא האוצר ויקדם כלכלה ללא הידברות. האם נמרוד בעד הידברות, או האם נמרוד בעד מאבק באשר הוא מאבק? ואם מאבק, מהי תכליתו? האם לתכלית זו ייצוג גם באופן שבו בני אדם מקיימים את עצמם? ואם כן, איפה זה ומה המשמעות ביחס למהלכים אחרים?
תודה על תשומת הלב.
נמרוד שלום,
אני לא בטוח שהבנתי את תשובתך עד הסוף, אבל אנסה לענות.
חוסר האמון שלי ברעיון הלאום מתבטא בכך שאם היה לי מטה קסם, הייתי גורם לכל האנשים בעולם לקבל את שאר האנשים בעולם (ביקום?) באופן מלא, בלי איבה בין - לאום - ית, דתית או אחרת, ומשאיר את העולם בלי חלוקה למדינות. לגבי צורת השלטון - אני מתלבט בין קהילות אוטונומיות לבין שלטון מרכזי עם הרבה מרכיבים של דמוקרטיה ישירה, שמבזר את הסמכויות שלו על בסיס איזורים גיאוגרפיים. במלים אחרות - אני יכול לדמיין עולם שבו אפשר לקדם דיון על חברה וכלכלה בלי לאום. אבל אם נניח אוטופיות בצד, ברור שיש מקום לגוף שנקרא "מדינת ישראל" - ביטול של הגוף הזה יגרום לפגיעה קשה בתרבות, באורח החיים וכנראה גם בנפש בהמון בני אדם. מכיוון שהגוף הזה קיים במציאות, ולשיטתי גם ציונים וגם רוב הלא - ציוניים לא רוצים לפרק אותו בעתיד הנראה לעין, אפשר להתאחד בפעולה כמעט בכל נושא.
אני חושב שהצורך שאתה מציג במדיניות סוציאל דמוקרטית מקיפה לא כולל צורך בהכרעה בשאלות שהן, בהתחשב במציאות של היום, איזוטריות - במיוחד אם הכרעה כזו מונעת מאיתנו שיתופי פעולה קריטיים שיעזרו לנו להתמודד עם הבעיות של היום, שעלולות לגרום לבעיות הרחוקות להיפתר ממילא (אם נצליח להשיג הסכם שלום, הכיבוש ייעלם ובעיית הסרבנות תיפתר מעצמה. אם נתייחס בצורה הוגנת לערביי ישראל, אני מנחש שיהיו פחות קולות שקוראים לשנות או להחרים את ההמנון, וגם פחות קולות שקוראים להשאיר אותו על כנו.)
בעניין הפרופורציות
נשמעה כאן טענה כי לנוכח המתחולל בחברה הישראלית, השייכות ציוני\לא ציוני, היא משנית. אני חולק על כך, אבל אנסה להתמודד עם הטענה מנקודת המבט שבה היא נטענת.
ובכן:
ב"שווים" מיום 15.10.2008, כתבתי כי
במהלך המשא ומתן על הרכבת הממשלה החדשה (זו שלא קמה בסופו של דבר), דרש אהוד ברק לפרוץ את מסגרת התקציב ולהגדיל את הגירעון. מי שאיננו שייך למסדר כוהני ערך המטבע, יכול בעניין זה למצוא טעם בקריאתו של שרגא ברוש: "אז יהיה עוד אחוז אחד לאינפלציה. לא יקרה שום אסון".
דרישתו של ברק לא נענתה. ייתכן גם, שיש להשאיר רזרבת תקציב למצב שבו תידרש הצלת החסכונות, קרנות ההשתלמות והפנסיה – האמצעים החיוניים לקיומו של המעמד הבינוני.
כעת מתברר כי פריצה במסגרת התקציב, למטרה זו בדיוק – הצלת החסכונות לטווח ארוך – אכן נדרשת.
(אני לא מחובר לאיזה מקור מידע, שאין לכל אחד מהקוראים. אבל אני מוכן לשאול אם זה לא מעורר בכם חשד, שמא אופן כזה של ניתוח הוא בגדר האפשרי. ורק שמא).
על כל זה מתנהל כעת מאבק. מצד אחד אפשר למצוא את לבני ("זאת אחריות של הממשלה לתת ביטחון לחוסכים באופן מיידי"), אהוד ברק ("יש להעניק רשת ביטחון לאנשים שעבדו וחסכו כל ימי חייהם ולהבטיח שמי שיצא לאחרונה או ייצא בזמן הקרוב לפנסיה - לא יאבד את מה שחסך") ועיני – שאף איים בשביתה כללית אם לא תיפרש רשת ביטחון להצלת קרנות הפנסיה, ומצד שני את החשב הכללי במשרד האוצר ("פריסת רשת ביטחון לקרנות הפנסיה תהיה הרסנית למשק") ואת נחמיה שטרסלר ("אל תאמינו להם, לא צריך לפרוש רשת ביטחון").
עכשיו, נניח שטענתכם כי נושא הציונות איננו הבוער ביותר כרגע, וכי אפשר לשתף פעולה – גם בצורה של חברות במסגרת ארגונית מצומצמת, קל וחומר במפלגה גדולה – גם עם מי שאיננו ציוני.
נניח לצורך הדיון שזה נכון. אם כך, אם ההבחנה ציוני\לא-ציוני, איננה קרדינלית – לנוכח הבעיות שיש היום בחברה הישראלית, האם המאבק על קרנות הפנסיה איננו מגמד את ההבחנה "סוציאל-דמוקרט\לא-סוציאל-דמוקרט"?
האמת היא שהדיון כאן מוזר לי למדי. ברור שכסוציאל-דמוקרט אני אתמוך במתן תמיכה בקרנות הפנסיה ובמקרה זה אמצא באותו הצד של לבני ושל ברק כנגד האוצר ונחמיה שטרסלר. מן הצד השני ברור שכאשר ברק משריין את פואד באופן בלתי דמוקרטי בעליל אני אתנגד לכך. בדיוק כשם שאני אתמוך בור"ה כאשר הם דורשים ממשרד האוצר תקציב ואתנגד להם כאשר הם מסרבים לקיים את ההסכם עם הסגל הזוטר והמורים מן החוץ או כאשר הם פוגעים אנושות במחקר בעיקר במדעי הרוח.
אם ציונות היא קיום של מדינת לאום שבה המדינה שייכת לאזרחים, שבה מתקיימת ערבות אזרחית ותשתית סוציאל-דמוקרטית כפי שאכן טענו אנשי הציונות הסוציאליסטית אזי חולדאי אינו ציוני. הוא הפריט את תל אביב וגזל אותה למעשה מאזרחיה. לכן בדיוק משום שמה שמעניין אותי הם תנאי החיים הממשיים של בני אדם (בתל אביב לצורך העניין) אז אני מעדיף את עיר לכולנו שפועלת באמת לטובת תושבי תל אביב אפילו שדב חנין אינו ציוני להלכה מאשר את חולדאי שאולי ברטוריקה שלו הוא ציוני אבל בפועל הוא מקיים משטר הפרטה פוסט-ציוני.
מיכה, יש מידה לא מעטה של היתממות בלהציג את הדברים כאילו דבריו של הרן, שכבודם במקומם מונח, מייצגים את עמדת כל חברי יסו"ד. בתור חבר בעבר אתה יודע שלא מדובר בחוג רעיוני הדוק עד כדי כך, מה שמחזק את התחושה שעיקר העיסוק שלך הוא בלנסות להכפיש את יסו"ד.
בעיני ההבחנה ציוני/לא ציוני היא משמעותית כמו שההבחנה סוציאל דמוקרט/לא סוציאל דמוקרט היא משמעותית. למעשה, אני תופס את המשמעות של המושגים האלה כקרובה למדי.
כן, אני מוכן לשתף פעולה עם לא ציונים להלכה (למיטב הבנתי רבים מהם ציונים למעשה, אבל אני מוכן לשת"פ גם אם כאלה שלא) כפי שאני מוכן לשת"פ עם לא סוציאל דמוקרטים.
לצערי ה"לא סוציאל דמוקרטים" שאתה מציע לשת"פ (לבני, ברק ועיני לצורך העניין) מציעים לי שדה מאד מצומצם לשת"פ. אני לא יכול להקים איתם תנועה חברתית ולעשות איתם מהלך לשינוי סוציאל דמוקרטי, או אפילו דמוקרטי בחברה הישראלית. דומה שאין להם עניין בדברים כאלה.
אז הנה השת"פ שלי איתם, בגבולות האפשר: התעקשותם הנוכחית של עיני, ברק, ונתניהו כנגד לבני ואולמרט שההגנה בתוכנית האוצר תכלול גם הגנה על הפנסיות היא נכונה. אני תומך בכך בכל לב.
האם זה הופך אותם לשותפי בכל דבר ועניין? האם כל סדר היום של הסוציאל דמוקרטיה צריך להיות מוכתב ע"י האירוע האחרון בלי מחשבה על בניה לטווח רחוק? האם הוא צריך להיות מוכתב ע"י הרצונות והאינטרסים של הכוחות שמשחקים היום על בימת הפוליטיקה בלי לנסות להכניס לשם כוחות ואינטרסים חדשים?
בורוכוב במאמרו המאלף "מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית" עושה הבחנה בין לאומיות ללאומנות:
"לבסוף, האדם החושב ברוח לאומנית סבור, שכל חברי האומה צריכים להיות לאומנים, והוא מעלה את הלאומיות ואת הפטריוטיות לדרגת חובה קדושה; ואילו האדם החושב ברוח לאומית אינו רואה כל "בגידה" בכך, שאי אלה מעמדות בחברה חפשים לגמרי מלאומיות, ואחרים מטפחים לאומיות כל אחד על פי דרכו, בקשר לאינטרסים המעמדיים שלו".
קצת פיקנטריה.
אינני בקי במדיניות של חולדאי ולא אוכל לנקוט עמדה בקשר אליו.
הטענה שלי - לב הטענה, מתייחס לשאלה שעולה כאן, האם הציונות היא "ערך ליבה", שאין או יש אפשרות לעקוף אותו ברוח טובה או להתעלם ממנו ברוח פחות טובה.
עומדת על הפרק היוזמה הערבית, או הסעודית, תלוי מי מדבר עליה. אבו-מאזן פנה למזכ"ל האו"ם וביקש ממנו לאמץ אותה. פרטי היוזמה הערבית נמצאים באתר האו"ם, כי יוזמה זו הונחה על שולחן העצרת הכללית. בשאלת הפליטים היוזמה קובעת כי יישובם מחדש (במדינות המארחות) איננו בא בחשבון. איפה כן? לא אומרים. אין שם אזכור מפורש של זכות השיבה. בעיני זה סדק שאפשר להרחיב אותו. בעיני אנשים אחרים זה הופך את היוזמה לבלתי-ראויה. בעיני אולמרט, למשל, זה היה מספיק כדי לבקש ממזכ"ל הליגה הערבית לדון בפרטי היוזמה, כדי ליצור בסיס למשא ומתן. עמרו מוסא הראה לו אצבע משולשת. כאשר שמעון פרס פנה למוסא וביקש ממנו לפתוח במשא ומתן, כלומר בלי לנסות להרחיב ו\או לבסס את ההסכמות קודם לכן, מוסא ענה בחיוב. אני מסיק מכך, וגם ממידע קודם על ההתנהלות של פרס ושל תהליך אוסלו, שאין צורך מבחינתם בתוצאות - העיקר שיהיה משא ומתן.
(זו היתה מסקנה שלי, כל היתר עובדות שאפשר לבדוק).
שאלת החזרה או אי החזרה של הפליטים איננה לפיכך שאלה תיאורטית. אין בזה כדי לומר שהפליטים יחזרו. יש בזה כדי לומר שאפשר לפוצץ את כל העסק על שאלה זו - אם לא יימצא לה פתרון מוסכם.
מצד שני בוודאי אין בזה כדי לומר שלא ייעשה מאמץ מתמשך לכפות על ישראל חזרה של פליטים באופן שיהפוך אותה למדינה דו-לאומית דה פקטו. שחיקת כושר העמידה של ישראל במצב מלחמה מתמשך, בשחיקה פנימית כמו למשל מתן לגיטימציה לסרבנות, ובהתעקשות על כל סעיף-סרק, הוא טכניקה שערפאת רק החל בה. מה שהוא טען זה שגם אחרי שהוא ימות, המאבק לא תם. בראייה לטווח ארוך של כמה עשרות שנים, הוא אמר, הניצחון נמצא ברחם של האישה הפלשתינית.
המשמעות של הדברים האלה היא קודם כל כלכלית וחברתית. התעלמות מהבעיות הכלכליות והחברתיות שמוליד פיתרון כזה או אחר, בוודאי העדר של פיתרון, היא אפשרית, אבל היא לא תמנע תוצאות. מי שלא רוצה להביט בהן, לא יעשה זאת גם אחרי שהמציאות תתפוצץ לו בפרצוף. כמו שפיצוץ הסכמי אוסלו, הוא כמובן באשמת ישראל, אלא מה.
לגבי הפוליטיקה של הזהויות, משפטים אחרונים. שאלת המדינה הדו-לאומית, שכפי שהראיתי בהחלט נמצאת על סדר היום, יכולה להיקרא בשם ישן. לא צריך להמציא שמות חדשים רק כדי שלא להרגיש נוח. קוראים לה - השאלה הציונית. אני מסכים שהשמות לא קריטיים. נקרא השאלה הסרבו-קרואטית (סתאאם). אני ממציא שמות רק כדי להפיס את דעתם של אלו שזקוקים לשיוכים מילוליים, ממוסמרים אל קיר הדיון.
