סוף מעשה במחשבה תחילה?
מאת: רן רביב :: 2008 / 11 / 22
עופר עיני, מזכ"ל ההסתדרות, יוצא בימים אלו למאבק צודק בדרישה מהממשלה לפרוס רשת ביטחון לחיסכון לטווח ארוך ובינוני. זאת בעיה הרלוונטית במיוחד לציבור השכירים של המעמד הבינוני. חסכונות אלו הם האפשרות היחידה להבטיח חיים הוגנים גם לעת זקנה. לשכבה הנמוכה בחברה, פעמים רבות אין כלל חיסכון פנסיוני, והסיכויים הולכים ונהיים קטנים כשמדובר בקרנות השתלמות ואפיקי השקעה שונים לכספי החיסכון שלהם. לעשירונים העליונים דרכים נוספות להבטיח מצבם הכלכלי.
התביעה הצודקת הזו נתקלת גם בשאלה הטכנית: כיצד ניתן להבטיח כי אין פגיעה בחסכונות הללו ישירות?
נדמה כי יש צורך להזכיר כי חסכונות אלו מושקעים אצל חברות ביטוח פרטיות, אשר מטרתן רווח גדול ככל האפשר וכל תמיכה בהן מבטיחה למעשה גם אותן עצמן, ולמעשה מעניקה בטחונות לבעלי הון אשר לכאורה אין שום סיבה להגן עליהן.
ויכוח דומה התחולל בארה"ב, ולמעשה עדיין ממשיך שם בצורה של מאבק פרטני על אופן הסיוע הפדרלי למוסדות הפיננסים והכלכליים השונים. בארה"ב, התנאי שהציב צד אחד במשוואה, בו תמכו שטיגליץ, קרוגמן וסורוס, היה סוגים שונים של הלאמה, של בנקים ומוסדות פיננסים.
בישראל נראה שמהלך כזה הוא בעייתי מאוד מנקודת מבטו של האוצר, שמוכן לחלק בנקים במתנה. העיקר להוציא אותם מחזקת המדינה.
כדי להבין את האיוולת בפניה אנו עומדים, צריך לחזור כמה שנים אחורה למאבק על קרנות הפנסיה.
נתניהו בצעד כפול, אך חד צדדי ושנוי במחלוקת, קודם הלאים את קרנות הפנסיה ואז מכר אותן אותן לחברות ביטוח. כעת, לא ברור כיצד ניתן לגבות את אותן חב' ביטוח, בהיותן גופים פרטיים.
צעד נוסף, אך אווילי לא פחות היה הפיכת הבסיס הפינאנסי של קרנות הפנסיה.
המצב הקודם שנוצר אחרי הרפורמה של אמצע שנות התשעים בענף זה, היה שהבסיס הפיננסי של הקרנות היה 70% אג"ח מיועדות של המדינה, אשר כל קרן הייתה חייבת על-פי חוק להחזיק.
הקרנות שמחו לאילוץ חוקי זה מכיוון שבסיס ממשלתי זה סיפק להן יציבות פיננסית במחיר זול מאוד יחסית לחלופות הקיימות בשוק. יציבות זו איפשרה לרוב הגדול של הקרנות להתמודד עם השינויים הדרמטיים במשק בעשורים האחרונים, ולהישאר מאוזנות בניגוד לטענות המטעות של משרד האוצר.
כך או כך, יציבות זו הבטיחה את יציבותן של הקרנות, בלי שהממשלה הייתה צריכה להעביר כסף לכיסו של אף אחד, ובלי תכניות התערבות קריטיות אלא רק בשולי הענף, בקרנות שהבעייתיות בהן נבעה מן השינויים במשק. [קרן עובדי הבניין וכו'].
נתניהו בצעד שהוצג כגאולה וצעד לקראת נאורות האמריקאית, הפך את היוצרות. כעת 70% מהקרנות מושקעות בבורסה. טענתו אז הייתה שאנו צריכים לקחת דוגמה מן המשק האמריקאי, שם מושקעות כל הקרנות בבורסה, וכך הבורסה מונשמת בסכומים גדולים להשקעה.
טענה נוספת של נתניהו הייתה שהשקעות של קרנות אלו יעניקו יציבות לבורסה.
טענות אלו, להן התנגדו רבים, מתבררות היום בכל מופרכותן. הן בדגם האמריקני, אותו ביקשנו לאמץ, והן במציאות שעוצבה כאן על ידי נבחרי ציבורי.
כיום צריך להציב את התביעה לחזור למינון הקודם, או לזה שקדם לו, בו קרנות הפנסיה מבוססות פיננסית על אג"ח מיועדות של הממשלה. אגרות-חובה אלו יבטיחו את יציבותן לאורך שנים אל מול טלטלות השוק.
יהיו תוצאות המאבק הנוכחי אשר יהיו, תביעה זו, ניתנת ליישום נשענת על ניסיון מוצלח קודם, וצריכה להיכנס למרכז הדיון הכלכלי בישראל.
טוב ונכון מאוד.
שווה גם להזכיר כי כאשר המדינה מנפיקה אגרות חוב מיועדות, היא מקבלת אשראי זול למימון הוצאותיה.
הריבית המשולמת על האגרות נמוכה (בממוצע ארוך טווח) מהריבית שהממשלה משלמת לבנקים מקומיים וזרים.
במהלך המשבר הנוכחי הולכים אלפי סטודנטים לכלכלה, מינהל עסקים, חשבונאות וכו' למכללותיהם ואוניברסיטאותיהם (והרבה בשל לחצו של רה"מ אולמרט).
הם נפגשים שם עם מרצים לכלכלה ובטח עולה השאלה המעין רטורית, משהו בסגנון: "ד"ר, מה דעתך על התכנית של משרד האוצר?" או "מה דעתך על המאבק של עיני, יש בזה משהו?"
הד"ר, ששבוע אחר שבוע מוכיח בעזרת לוח לבן ומרקר את טענותיו בגין השוק המשוכלל והממשלה הקטנה.
"אלו דקויות, הוא יאמר. השוק ידע לתקן את עצמו."
ושניהם לרגע, הן המרצה והן התלמיד החרוץ יטילו ספק בנאמר. ולרגע ישכחו את כלל הברזל שמאחורי ענף הכלכלה. בסוף מדובר בבני אדם. ואותו מפסיד לא חסך. הוא ביטח את עצמו כנגד זקנתו. משמעות הפנסיה אינה כספי חיסכון, אלא דמי מחייה לציבור שלם. עיני מציע תיקון משמעותי, אולי מרחיק לכת. שמחזיר את הכלכלה למקום בו היא צריכה להיות - לשירות האדם.
