מה מציעים ב"חברה" לקראת פברואר 2009
מאת: אודי מנור :: 2008 / 12 / 29
לאחרונה יצא גיליון 38 של כתב העת "חברה".
אודי מנור מגיב לגיליון זה ומעלה שאלות הנוגעות לתכניו ולאופק הפוליטי הפרגמטי שעולה בין דפי כתב העת "חברה".
בחרנו לפרסם מאמר זה כדי ליצור במה לדיון משמעותי .
נגיד לצורך הענין שאני לא בטוח בענין הבחירות המתקרבות. נניח שיש לי נטייה 'שמאלית', אבל אני לא ממש סובל את ברק, מאוכזב מבוז'י, מפחד מליבני ולא ממש מבין מה ג'ומס רוצה.
נגיד שאני מנסה למצוא תשובה בכתב עת סוציאליסטי לעניני חברה כלכלה תרבות ופוליטיקה.
נגיד שאני מחזיק את גליון 38 של כתב העת 'חברה', הרואה אור כחודשיים לפני הבחירות, עובר על מאמרי הדיעה, ומנסה להבין מה כתב העת הזה ממליץ לי לעשות בבחירות הקרובות.
הנה למשל מאמר ובו טענות על הקשר בין הון לפוליטיקה בגדולה שבדמוקרטיות, ארצות הברית. מספרים לך שעצם העובדה שברק אובמה נבחר באמצעות כספים רבים, מחזקת את האפשרות שהוא בובה בידי ההון. אז אחרי שהבנת שההון הוא בעיה עולמית, ולא רק ישראלית , אתה ממשיך לחפש תובנות חברתיות כלכליות תרבותיות ופוליטיות, ומגלה את החידוש הבא: שהצעדים הסוציאלדמוקרטים-לכאורה שעשה בוש לנוכח המשבר שנבע מההגיון של הניאו-ליברליזם.
אז מה 'חברה' מציע לנו ללמוד מהמקרה של ארה"ב? כלום. כי בוש הוא ניאו ליברל, "קיצוני" אם זה לא ברור. וגם כשהניאוליברל מגלה לפתע את קיינס, הוא עושה זאת לטובת בעלי ההון שבפרק הקודם קנו את אובמה.
מה המסקנה של קורא סביר? שאין הבדל בין בעלי ההון לבעלי ההון ו-או בין הבובות המציצות מכיס חולצתם המחוייטת. במלים אחרות, כתב עת סוציאליסטי לחברה כלכלה תרבות ופוליטיקה, מוסר לנו בדיווחו על ארה"ב, שאין פוליטיקה. כי כולם אותו הדבר. ומה שבארה"ב בוודאי נכון גם במקומות אחרים. בישראל למשל.
ועדיין מתגנב הספק. נו, על סמך שני מאמרים אפשר להסיק מסקנה?
אולי כן, כי המאמרים האחרים או שלא מתייחסים כלל לנושא, או שמושכים אותי להביט על הפוליטיקה מהנקבוביות האיזוטריות שלה.
אבל הספק עדיין קיים. אבל 'ממה נפשך' אני פונה אל עצמי. רוצה לדעת מה סבורים במערכת 'חברה' על הבחירות הקרבות? הכל כתוב במאמר המערכת, ואני מצטט: "אמון הבוחרים במערכת הדמוקרטית ירד". חוץ מבתל אביב, שם "בלטה" "התארגנות על(אל) מפלגתית". אצל פוקויאמה זה היה קץ ההיסטוריה. אצל הסוציאלדמוקרטיה החדשה בישראל זה כבר קץ הפוליטיקה. טוב, אז אמון הבוחרים במערכת הדמוקרטית ירד. אז מה יש לצפות "מהבחירות שלפנינו"? "מחנה השמאל" [המרכאות במקור, הרי אין באמת שמאל בארץ, חוץ, מתכף תגיע השורה התחתונה, יש, אבל רגע, סבלנות, קודם עושים ניתוח סוציאליסטי של חברה כלכלה תרבות ופוליטיקה. כן, אפילו פוליטיקה], ובכן, "מחנה השמאל" במרכאות מגיע "אל מערכת הבחירות במבוכה רבה". ראש וראשון הוא הגוף אשר בראשו עומד מעשן הסיגרים הידוע. "הנהגת מפלגת העבודה" מספר לנו מאמר המערכת, "מתנהגת כמי שויתרה לא רק על השלטון אלא גם על הובלת האופוזיציה". ומדוע? "כי היא משריינת את אותם אנשים". טוב, 40,000 איש השתתפו בבחירות מקדימות, השיריון המיותר האחד בוטל, אבל קיבינימט העובדות, אנחנו כאן עסוקים בסוציאליזם. לא בפוליטיקה. ומה עם "מרצ"? היא אמנם "מנסה להכניס לתוכה אנשים חדשים", אבל היא לא באמת "מעמידה אלטרנטיבה סוציאלדמוקרטית".
האם ניתן להבין שסוציאלדמוקרטיה פירושה אנשים חדשים? מקווה שלא.
אז מה בכל זאת מציע מאמר המערכת? הנה הוא מספר לנו על "רוחות השינוי" המגיעים מאמריקה. איך זה מסתדר עם הטענה שבוש ואובמה – או נתניהו וברק - זה היינו הך? אולי רוחות השינוי מביאות בשורה חדשה, 'דרך שלישית', שהיא לא זה ולא זה? אכן. זה כנראה מה שהן מבשרות : הבחירות הקרובות בהן לא יתרחש שום דבר, הן בכל זאת הזדמנות "לאחד את המחנה הסוציאל-דמוקרטי החלש והמפוצל". ומה יביא האיחוד? את "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העתידית".
כפתור ופרח. מפלגות הרי מקימים באמצעות מעבד תמלילים והדברים ידועים [הרצל הוכיח זאת, לא?].
כך או אחרת, אני עדיין תוהה מה עלי לעשות לקראת פברואר 2009.
האם מס"ד [המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העתידית] נמצאת ברשימת המפלגות המתמודדות על עמדות כוח שישמשו אותן לעיצוב המציאות בישראל אחרי פברואר 2009?
למיטב ידיעתי לא. אז מה ניתן ללמוד מההבטחה המסיימת את מאמר המערכת, לפיה: " 'חברה' תמשיך להתגייס לשמש במה למהלך מורכב וחשוב זה"? שכתב העת 'חברה' סבור שלבחירות 2009 אין ערך כלשהוא.
זה אמנם לא כתוב בויקיפדיה, אבל כשכתב העת 'חברה' קם בהרבה מאד מאמצים לפני שש שנים וחצי, הוא ניסה להיות כתב עת שמנסה במאמרים של בערך 1200 מלים להנהיר את המציאות. במונחים המופיעים כבר בויקיפדיה, מטרת כתב העת היא: "לקדם את הדיון הציבורי בשאלות חברתיות - כלכליות ופוליטיות, ולסמן אפשרויות לחברה אוטופית, אידאלית, וכזו שאכן יכולה להתקיים".
עוד כפתור ופרח. האם מותר לי להבין מהגדרה קולעת זו כי אמור להיות קשר בין הדיון הציבורי, בין המחשבה האוטופית ובין שני אלו לפוליטיקה? או במלים אחרות: האם מותר לי להבין שמתוך הדיון בשאלות החברתיות והכלכליות, אני אמור לסמן אוטופיה שהדרך אליה עוברת בפוליטיקה?
בזהירות אני אומר לעצמי, "כן, הבנת נכון".
ומכאן נגזרת השאלה האחרונה. איך הפך כתב העת הזה "במה למהלך" של דה-פוליטיזציה?
שוב, בזהירות, הייתי אומר שהדבר הוא תוצאה הכרחית של הדבר הבא, המוכר לנו מפסח: "אנוס על פי הדיבור" נאמר שם בהקשר כלשהוא. "אנוס על פי הרטוריקה" שלו, התגלגל כתב העת 'חברה' לגוף השבוי ברטוריקה והמזניח בשל כך את הפוליטיקה.
ואם אני שוב טועה בכל הניתוח הזה או בחלקים שלו, יענה לי מר, 'מה ממליצים לעשות הסוציאליסטים של 'חברה' בעשירי לפברואר 2009'? שוב דב 'מסביב לנקודה' חנין?
אודי מנור, ממייסדי קיבוץ תמוז, ד"ר להיסטוריה של עם ישראל. מרצה באורנים ומפרסם יומן רשת.
ֿומה אנו לומדים בבית מדרשו של מנור? תמיד אותו השיעור - לעג והתנשאות בשפה רהוטה הם בעצם ביטוי של חוש ביקורת מדוייק ובריא.
תחזור על זה מספיק ובסוף נלמד, למרות שנסיון השנים מוכיח אחרת
אכן תגובה פוסט-ציונית הולמת... ועדיין השאלה בעינה, עם או בלי התנשאות, עם או בלי לעג, מה סבור כתב העת חברה על הבחירות הקרובות. אפרים קישון זו הגדרה מדוייקת. כאילו ביקורת למעשה גארנישט. עצוב. מאד עצוב.
אני מרים בשמחה את הכפפה שזרק אפרים קישון ומציג בפניו דוגמה צנועה לפרשנות קונקרטית של מצב פוליטי.
בימים האחרונים הוצגו בתקשורת שתי עמדות מנוגדות, לכאורה: האחת של חיים אורון, שתמך מזמן בקיום מו"מ פומבי עם חמאס לשם השגת הפסקת אש, והטוען גם היום שיש להגיע עם חמאס להסכם הפסקת אש; "לעומתו" טוען חיים רמון, גם הוא – לא מאתמול, כי יש למוטט את שלטון חמאס. היום הוא טוען שיש לכבוש את כל הרצועה, אז הוא טען שאפשר לעשות זאת ללא כיבושה.
מהו המשותף לשתי העמדות?
חיים אורון קורא לשדרג את מעמדו של חמאס משמעותית, ולמעשה להפוך אותו לשווה-מעמד לרשות הפלשתינית בהנהגת מחמוד עבאס (אבו-מאזן). עמדה זו מעניקה לחמאס פרס אסטרטגי, אותו פרס שביקש להעניק לו עמיר פרץ כשקרא לנהל מו"מ פומבי עם חמאס.
עמדתו של רמון, לכאורה, הפוכה: הוא מתנגד להפסקת אש חדשה עם חמאס וקורא להמשיך להכות בו. הוא התראיין ביום ב', 29.12.08 לתוכניתו של רפי רשף בערוץ 10 והדגיש כי הפעולה עד כה מוכיחה שיש לישראל הכוח למוטט את שלטון חמאס. לדבריו, זה מה שעל ישראל לעשות.
אבל חיים רמון איננו מציין מי יבוא במקומו של חמאס: אפילו לא לצורך דברים שברומו של עולם כמו המו"מ עם ישראל, אלא לצורך ניהול חיי היומיום ברצועה: מים, ביוב, אנרגיה, כבישים. מישהו צריך לנהל את זה, ואינני יודע האם יש לרמון מועמד רציני לצורך זה. או אולי חושב רמון שישראל צריכה לספח את עזה דה-פקטו? לא, מסתבר שרמון איננו סבור כך. אלא ש, מה יש לרמון להציע?
הדרך שהיא לכאורה אמצעית וממוצעת ביניהן, לא "אלגנטית" ולא מצטלמת יפה כמו תכנית ריאליטי, היא דרך אחרת העומדת בניגוד, ולא באמת באמצע שתי הגישות: אפשר להסכים להפסקת אש דה-פקטו בלי לנהל מו"מ עם חמאס, ובלי לפגוע באמצעות מו"מ שכזה במעמדה של הרשות הפלשתינית. אפשר לעשות שימוש במעמדה של מצרים לצורך תיווך בין הצדדים. הפסקת אש כזו תחדש את הרגיעה בתנאים שיהיו מקובלים על ישראל ולא על חמאס.
רגיעה כזו לא תיתן דבר לחמאס תמורת האלימות שהוא ממשיך להפגין כלפי תושבי הרצועה וישראל כאחד, ומצד שני תעקר משהו מכוחו להשפיע על הפוליטיקה הפלשתינית הפנימית, מהלך שתכנן לקראת תום תקופת כהונתו של מחמוד עבאס.
אשמח אם אפרים קישון יפתח דיון בנושא זה, או בנושא אחר לפי בחירתו, ככל שיהיה פרשנות קונקרטית של מצב פוליטי.
בברכה
מיכה
