תיאום כוונות עם ברק
מאת: יוני ויינריב :: 2008 / 12 / 31
תמכתי בפעולה בלבנון, אה, סליחה, מלחמת לבנון השנייה.
חשבתי שהיא הייתה צריכה להיגמר אחרי יומיים-שלושה. ההישגים ב-30 הימים הנוספים של מלחמת לבנון השנייה היו נמוכים מהמחיר – תודעתית, מבחינת הרושם על הצד השני, וכמובן מבחינת פצועים וחללים שלנו .
תמכתי בתגובה צבאית כלשהי של ישראל על מתקפת הקסאמים הנוכחית, חשבתי בסוף היום הראשון שעד כה היא מתנהלת בסדר, ושהיא צריכה להסתיים ממש בקרוב, ובשום פנים ואופן לא "להתגלגל" לפעולה קרקעית משמעותית.
הפעולה בעזה נראית יותר ויותר כמו שידור חוזר של המלחמה בלבנון.
אם אז נגמר בנק המטרות הממוקדות בחזבאללה אחרי יומיים-שלושה, הרי בעזה, הקטנה יותר, מול חמאס, המרשים הרבה פחות – מן הסתם המטרות האיכותיות באמת נגמרו אחרי יום.
בבחירה מבין האופציות שהמציאות מציעה לי – הייתי בוחר בהפסקת האש ההומניטארית שברק קידם, הייתה נותנת לנו רגע לנשום ולחשוב יותר רגוע.
בסדר, אולי היה צורך בפעולה בת יומיים-שלושה בכל זאת, בשביל הקתרזיס הלאומי, בשביל הנקמה, בשביל המסר, ההרתעה לטווח הבינוני – מבחינתי כל אלה מטרות לגיטימיות. ההנהגה והעם בעזה מספקים לעצמם קתרזיס ונקמה על חשבון תושבי עוטף עזה כבר שנים. יצר הנקם אולי אינו נאצל במיוחד, אבל גם הוא לגיטימי.
כשחיים אורון אמר בערוץ השני במהדורה בסוף יום המלחמה הראשון דברים דומים, שעל אף תמיכה כללית בפעולה, עכשיו צריך לשאוף לסיים אותה במהירות האפשרית – רוני דניאל ענה לו, שאי אפשר לסיים את המבצע עד שהושגו היעדים שהוגדרו לו, ואם הוא חושב שאלה הושגו – אז בהחלט יש לסיים. דניאל טען שמטרת המבצע היא להבהיר לחמאס שלא נעבור בשקט על ירי רקטות על-ידם, ונגבה מהם על כך מחיר כבד, והעובדה שהם ממשיכים לירות מראה שטרם הובן המסר.
קשה עד בלתי אפשרי להבהיר משהו שאינו נכון. אנחנו כמובן נמשיך לעבור בשקט על ירי מעט רקטות על מעט יישובים, ונמשיך להגיב על 'התפרצויות' כמו הנוכחית, וגם לפעול לפעמים בניגוד ל'תהדיה' לסיכול פעילות מסוכנת של החמאס.
במלחמה הקודמת, רוני דניאל שימש כסמל לכלל התקשורת המתסיסה את הציבור להתלהם, ואחר כך תתסיס אותו להיבהל, לפחד ולברוח, ואת כל אחד ממצבי הרוח אותם העצימה, תשדר בהגזמה בוטה. אז אותו רוני דניאל היה אולי הקול המכריע בקבלת ההחלטות הממשלתית. אפשר לקוות שהצמד ברק – אשכנזי עם אולמרט שנכווה במלחמה הקודמת, יהיו לחיצים פחות על-ידי התקשורת משהיו אולמרט וחלוץ - שני ספינולוגים , ולצערנו, פרץ, שנקלע ביניהם שלא בטובתו, אך אני עדיין חושש שקולו, כלומר קול התקשורת יהיה שוב קול מכריע.
גיוס המילואים וההכנות לכניסה קרקעית גורמות לי להשתכנע ששוב במקום להסתפק בהכרזה על הצלחה במבצע מוגבל שנועד למטרה מוגבלת - ענישה של החמאס על 'התפרצותו', אנחנו הולכים שוב על פעולה ללא מטרות מוגדרות.
אין ולא יהיו הישגים מוגדרים טובים יותר מהתוצאה כרגע. האם הפעולה חייבת להסתיים רק לאחר אסון בנוסח 'כפר קנא' או דומיו, האם ההנהגה שלנו מרגישה שכל פעולה שלנו חייבת להסתיים רק תחת לחץ בינלאומי, שאנחנו לא יכולים להכריז פעם אחת פשוט "ניצחנו במידה מספקת, מיצינו, נחזור לסבבים נוספים אם לא תירגעו".
אולי גיוס המילואים הוא עוד תכסיס הטעיה, כמו העברת המזון, לרמוז שיש לנו אורך נשימה בפעולה, כדי להוציא מהחמאס הסדר יותר טוב – אני רוצה להאמין, אבל לא אופטימי. אני לא חושב שאפשר להוציא מהחמאס תנאי כניעה טובים בקלות רבה כל כך, אני חושש שהם לא כל כך רגישים לאבדות, ושאולי אפילו שאפו למתקפה הזאת כדי להטות ימינה את תוצאות הבחירות בישראל - כפי שעשו בבחירות 96' כדי שנתניהו יבחר.
באופן כללי אני נוטה להרגיש שהנושא הדחוף, החריף, המשברי והחמור והמידרדר במדינת ישראל הוא הנושא הכלכלי ונושא הריבוד החברתי – "הפערים". וכל הזמן הנושא הביטחוני מסתיר אותו. אבל יש לנו הרי גם דעות בנושא המדיני-בטחוני, ובעיני הציבור זה נושא מכריע, אני חושב שזה שנעלה את הדיון בינינו בנושא הזה כאן – יעניין אנשים.
בואו נדבר על זה?
[אם כבר הזכרתי את התקשורת, שיפסיקו לשדר את המלחמה יום ולילה ללא הפסקה! אין להם מה לומר, הם טוחנים מים, זה לא עושה טוב לאף אחד, מלהיט יצרים בהתחלה ומעודד תבוסתנות בטווח הבינוני-קצר. ובדרך הם מודיעים לחמאס בזמן אמת על כל פגיעה שלו כדי לעזור לו בטיווח הארטילרי: "עכשיו הייתה פגיעה ישירה בגן בבאר שבע", "עכשיו היו שתי פגיעות ברצף באיזור התעשייה של שדרות"... – זה 'מסירת מידע לאויב בזמן מלחמה'. הייתי מסתפק בסיכום הנפגעים לאותו יום, שהם הצליחו להגיע לטווח יותר מרשים, סבבה, אפשר גם את זה לדווח – אבל זה לא מלהיב, לא יוצר רייטינג.
שוק! אני רוצה יותר צנזורה צבאית בזמן מלחמה; בין מלחמות – פחות, במלחמה – הרבה יותר.]
יוני ויינריב – שריג, עורך בהוצאת "שלם", מארגן ב"כוח לעובדים" וטווה שינוי.
אנחנו מצפים מכם להרים את הכפפה ולכתוב מאמרים לגליון הבא.
יוני תודה, דברים חשובים ונדירים בין הרוב המתלהם ובין השמאל הרדיקלי,
חשובה לא פחות הקריאה בסוף לצאת מתכתובות המייל הבלתי נגמרות אך הפנימיות אל העולם החיצון - הרשת, כדי להשפיע על השיח של כלל הציבור.
אלא שאני חושב שאתר זה אינו האופטימלי כל עוד לא נעשה מאמץ רציני להפוך אותו למקום ביקור קבוע לקוראים שאינם חברי יסו"ד, ובמיוחד למחפשי גוגל.
אני כמובן מוטה להגיד לך שעבודה שחורה היא הכתובת למאמרים כאלה (עם כמות קוראים גדולה + כמה וכמה חכים עוזריהם ועיתונאים), אבל יש חלופות לא פחות טובות כמו העוקץ או אפילו פתיחת בלוג ליסוד ב(טפו קפיטליזם) קפה דה-מרקר שם שי כהן עושה חיל בהגעה להמונים.
כמה הערות-
כשבמתקפת צה"ל נהרגים עשרות ילדים ועוד עשרות נשים, לא ברור לי איך אפשר לומר שזה מתנהל "בסדר".
בנקים קורסים לאחרונה בסיטונאות. גם בנק המטרות של צה"ל שעבדו על חיסולו כמה ימים הוכיח כשלון מוחלט בצמצום הירי על דרום הארץ. הוא הרי רק הגביר אותו פי עשרות, יחסית לתקופת הרגיעה.
יצר נקם הוא אולי דבר מובן, אבל פעולת נקם כבר לא. בדיוק כמו שאדם שהביאו לו כאפה לו ברחוב רוצה לנקום וזה מובן לכל, אבל אם הוא ייקח קלצ'ניקוב ויתחיל לרסס את מי שמסביב, זה יהיה קצת פחות מובן או מקובל. תושבי עוטף עזה חיים בסיטואציה בלתי נסבלת, אבל האם מישהו מהם היה מוכן לרגע להתחלף עם תושבי עזה? ובכלל, האם תושבי עזה חיו בצורה נסבלת במצור של השנתיים האחרונות? ועכשיו? ומה עם יצר הנקמה שלהם? הוא כבר לא לגיטימי? לא הגיע הזמן להכריז שנקמה היא לא תחליף למדיניות?
הרתעה לטווח בינוני וארוך? זה ניסוח מעודן לרעיון "צריבת התודעה" של הערבים. צרבנו להם את התודעה בענבי זעם, במלחמת לבנון השניה, בחומת מגן, ובעוד ועוד הזדמנויות, אבל הם מסרבים להיצרב. מי שנצרב מזה בסוף זה אנחנו, בלי לשים לב עם עוד ועוד פצועים והרוגים.
ההנהגה בפתיחת המלחמה הזאת טיפסה (בעידודם של תומכים כמוך מהמרכז-שמאל) על עץ מאד גבוה. היא באה לפתור את בעית תושבי הדרום, ויצא שמאז והחלה במבצע הקטלני הזה, מצבם הורע בטירוף. אם היא תעצור עכשיו, מה יגידו? שבשביל מה בכלל יצאו למבצע הזה? שלא לדבר על חמאס שירים אצבעות V בפני כל העולם, בתור הארגון הקטן שעומד במצור כבר שנתיים ועמד גם בהתקפת המעצמה הצבאית.
ומילה אחרונה: מתי יבינו במפלגת העבודה, שכל ניסיון לשינוי חברתי עמוק דורש את ההתגייסות או לפחות את התמיכה של כל שכבות העובדים בארץ? קריאות כמו אלה שמופיעות במאמר הזה גורמות לחמישית מאזרחי ישראל (וקצת יותר מזה מקרב העובדים) לעוף אחורה כמה קילומטרים מההדף. ככה לא בונים חומה.
עמית
אני מבין את הסייפא של דבריך. למיטב הבנתי ולצערי הרב לחלק ניכר מהציבור בארץ לא ממש אכפת בודאי לא באופן אקטיבי מתושבי עזה. למעשה חלק ניכר מהציבור הישראל דוחה את אמירותך שלך ולכן אני מבין מה בדיוק אתה מציע. מה שאני מציע, הוא שאם כל הבעיתיות שבעניין ובעיקר הבעייתיות המוסרית, עדיף גם בזמן מלחמה להדגיש את הפגיעה בעורף שחלק ניכר ממנה הוא כלכלי. להדגיש שניתן היה להגן על העורף יותר טוב (למשל על ידי הצבת מערכות קיימות נגד טילים או רענון מקלטים ומיגון מערכת החינוך לפחות בעוטף עזה) ושיש לשים לב גם לפגיעה הכלכלית בעורף. לצד זה ניתן אולי להדגיש את העובדה שלא הוגדרו מטרות ברורות למבצע. לדבר על שיקולי מוסר שהם מאוד חשובים בעיני נראה לי לא מעשי.
