הרהורים על המשבר הכלכלי
מאת: אמנון ארבל :: 2009 / 01 / 7
המשבר הכלכלי הנוכחי ששוטף את השווקים הפיננסיים בעולם מעלה הרבה שאלות והרהורים.
ראשית ישנו ניסיון להבין מה בדיוק גרם למשבר, מי או מה אחראי לו, האם המשבר מובל ע"י מישהו, מי מרוויח ומי מפסיד.
שאלות עקרוניות עולות לאחרונה בנוגע לניהול הכלכלה והכסף בחברה ובכלכלה המודרנית. מי בפועל מניע את המערכות הפיננסיות והאם יש פגמים מהותיים באופן שבו המערכת מתנהלת.
סוגיה נוספת היא הדיון והתודעה הציבורית לגבי העולם הכלכלי. האם משבר כה גדול יכול לשנות את התודעה הציבורית באופן כזה שיכול להביא לשינוי במבנים הכלכליים-חברתיים הקיימים.
את הנושא הראשון נשאיר בצד לעת עתה לבד מניסיון לתאר את המשבר כבסיס לשאר הדיון.
לא קל לזהות את סיבות המשבר ואת הגורמים המעורבים ביצירתו. ההסברים הפופולאריים אינם מספקים. למשל משכנתאות הסב-פריים. כאשר מסתכלים על הנתונים הפיננסיים, רואים שפחות מ 15% מהמשכנתאות בארה"ב לא הוחזרו. האם יתכן שיש בכך כדי למוטט את כל המערכת הפיננסית הבין לאומית?
גם הטענה שהמניות התנפחו מעבר לשיעורן ה"אמיתי" היא חסרת משמעות. הרי אופייה הבסיסי של מניה הוא שאין לה ערך "אמיתי" היא אינה אלא ביטוי של האמונה בערכה ובעיקר ביכולתה לצבור ערך נוסף. כלומר נפילת הבורסה היא מראה לחוסר אמון ביכולתן של מניות לצבור רווח נוסף, השאלה היא למה.
אין ספק שהעולם הפיננסי היום הוא מורכב ומלא "מכשירים פיננסיים" המצריכים התעמקות כדי להבין את אופן פעולתם.
מה כן אפשר לומר באופן ברור? ניתן לומר כי מסיבה כזו או אחרת המערכת הפיננסית נכנסה לסחרור שבו היא מאבדת חלק גדול מאד מהונה שהיה מבוסס על ערכי מניות שצנחו ועל חובות שונים שפתאום התברר שלא יוחזרו.
אם בכך היה מסתכם המשבר היו ודאי רבים שלא היו מזילים דמעה ואולי אף שמחים על הפגיעה באותה מערכת רבת עוצמה שמייצרת רווחים עצומים לעצמה ע"י גלגול כספים שלה ובעיקר של אחרים, ללא השתתפות ישירה בעולם היצרני. אך למרבה הצער התברר מהר מאד שבמערכת הכלכלית המודרנית משבר פיננסי מתגלגל באופן כמעט מידי למערכות היצור הריאליות בדמות מחנק אשראי. כלומר הכסף, אותם סכומי ענק, גם אם וירטואליים, שהיו רשומים במאזני הבנקים והגופים הפיננסיים היה בסיס להלוואות שניתנו למשק היצרני לצורך פיתוחו. היעלמו של הכסף ממאזני הבנקים גורר אחריו הקשחה משמעותית בתנאי ההלוואות של הבנקים וכתוצאה מכך עסקים רבים מאד שמתבססים על מחזורים קבועים של הלוואות והחזרים מצאו עצמם ללא יכולת להמשיך לתפקד. מה שמביא באופן מידי לפיטורים, שמשמעותם מבחינה כלכלית פגיעה בביקושים, שמצטרפת לפגיעה בביקושים של מפוטרי המגזר הפיננסי, שמתגלגלת חזרה לירידה בהזמנות ממפעלים, פיטורים וחוזר חלילה, מה שמוביל למיתון עמוק, בהתחשב בסכומי הכסף האדירים שנגרעו מהמשק העולמי.
בהקשר זה ניתן להבין את תוכניות הסיוע של הממשלות השונות. נתעלם בשלב זה מהמשמעות הגדולה של עצם ההתערבות המסיבית של הממשלות, ואפילו מתוכניות ההצלה השונות שחלקן בעלות אופי שונה במהותו. דבר אחד מתברר מכל אותן פעולות, יש צורך מידי להציל את השווקים הפיננסיים, בצורה כזו או אחרת. פעולה זו נתקלת בלא מעט ביקורת מוצדקת שהמשבר הינו תוצאה של התנהלותה החמדנית וחסרת האחריות של המערכת הפיננסית ובמקום להיענש על חטאיה היא מקבלת פרס מהממשלות הנחלצות. ואף על פי כן, ברור לכל שבמערכת הכלכלית במבנה הנוכחי שלה הדבר החיוני ביותר הוא הזרמת אשראי למשק, שמשמעו חיזוק והבראת המערכות הפיננסיות.
תיאור עניינים זה מעלה הרהור שנדמה שכמעט ולא מוזכר בדיון הציבורי סביב המשבר, בודאי לא בארץ. מתברר שסם החיים של הכלכלה המודרנית הוא הכסף, ושבלעדיו אין המערכת יכולה לתפקד. בו זמנית מתברר שבשעת משבר כמו זו, בה המשק משווע לכסף, הגופים הפרטיים, כגון הבנקים, אשר בידיהם נמצא הממון אינם ששים לחלק אותו מתוך שיקולי הרווח וההפסד הפרטיים שלהם. כלומר אותו מרכיב החיוני לכולם נמצא בידי בודדים שאופן השימוש שלהם בו לוקח בחשבון רק את צרכיהם שלהם.
מתוך תיאור זה חייבת לעלות הטענה שאין לקבל את המצב, שהממון, הדלק של הכלכלה המודרנית, ששאלת הימצאותו ואופן חלוקתו היא קודם כל שאלה של האינטרס הציבורי הרחב, ימצא בידיים פרטיות. המסקנה מהמשבר הנוכחי חייבת להיות שאותו משאב חייב להיות בידיים ציבוריות, כאלה שהחשבון שלהן לא יהיה חשבון הרווח וההפסד הפרטי שלהן אלא חשבון הרווח וההפסד החברתי הכולל.
המציאות שתוארה להלן והמסקנות הנובעות ממנה אינן צריכות להיות שייכות, להבנתי, לבעלי עמדה השקפת עולם סוציאליסטית מהפכנית אלא משותפות לקשת של בעלי השקפה סוציאל – דמוקרטי מכאן ויזמים, יצרנים ותעשיינים מכאן. דווקא אותו מגזר יצרני של כלכלת השוק, שהאשראי הזמין והזול הינו הכרח קיומי בשבילו צריך להבין את נחיצותו של מנגנון אשראי יציב אחראי שאינו מושפע מתנודות השוק ומשיקולי רווח והפסד נקודתיים.
אין ספק שהאופן השונה בו מתמודדות ממשלות שונות עם המשבר הנוכחי מעיד על כך שיש מי שרואה את הצורך לשנות את כללי המשחק ויש מי שמטרתו היא להשאירם על כנם. ניתן לראות שתוכניות הסיוע של הממשל האמריקאי מכוונת להצלת השוק הפיננסי כפי שהוא ללא ניסיון משמעותי לשנות את כללי המשחק, בעוד תוכנית הסיוע של הממשלה הבריטית כוללת הלאמה חלקית לפחות של המוסדות הפיננסיים הקורסים, כלומר מהלך שמטרתו מעורבות ישירה יותר ופיקוח גדול יותר של הממשלה על שוקי הכספים. עם זאת, נדמה שגם בבריטניה הדרישה העקרונית לשליטה ציבורית על הכסף ככלי כלכלי, כמעט שאינה נשמעת בפומבי.
במקביל במקומות רבים בעולם מתלווה למשבר דיון ציבורי על "השיטה" שהביאה למשבר. דווקא בארה"ב שבה אידיאולוגיית השוק החופשי כה מרכזית ועמוקה, עולות בשיח הציבורי שאלות קשות לגבי האמונה המוחלטת ביעילותו של השוק וביכולתו הבלתי מעורערת לנהל את ענייני החברה. גדלה ההבנה, גם בקרב רבים מחסידי השוק, שלא ניתן להפקיר את החברה לאינטרסים הפרטיים, ושמניע הרווח, במיוחד בחברה שבה הון עצום מתרכז בידי בודדים, אינו בהכרח חופף לאינטרס הציבורי, ואף מהווה סכנה. בעיקר בלט הדבר במערכת הבחירות שבה ניהל ברק אובמה, שבה הציב דגם של אחריות ציבורית הן למערכות כלכליות והן למערכות חברתיות, אל מול אידיאולוגיית הכלכלה החופשית של הימין האמריקאי.
והנה מטריד לגלות שבישראל השיח הציבורי ממעט לעסוק במשבר בהיבטים אלו. המשבר אכן נידון בהיבטיו הכלכליים הישרים ובפגיעות שהוא מסב לציבור גדול. גם בהיבט של הצעדים הכלכליים הנדרשים, נשמעים קולות רבים ומרכזיים יותר הדורשים כלכלה של מעורבות ממשלתית גדולה יותר, בעיקר ע"י הגדלת תקציבים וגירעונות. אך דיון בעצם הסידור החברתי כלכלי שבו אנו חיים כמעט ואינו מתקיים. אינני שותף לאלו השמחים לבואו של משבר מבית המדרש של "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב", והידיעה שהמשבר יביא עימו הרבה סבל מדאיגה ומעציבה אותי. יחד עם זאת אני סבור שיש לנצל את המשבר הנוכחי במלוא העוצמה כדי לעמוד מעל כל במה, ציבורית וחינוכית, לזעוק ולהסביר את הבסיס החברתי והכלכלי המעוות שעליו נשענת החברה שלנו, המציבה אותנו ככדורים במשחק רולטה, של אותה "יד נעלמה" המסובבת ועוצרת את הגלגל מתוך אותו רציונל שאין בלתו – הרווח, ומותירה אותנו נוסקים ומתרסקים ללא הרף.
אמנון ארבל הוא חבר במרכז החינוכי ע"ש יגאל אלון.
הטענה שיש אנשים שהאינטרס של הרווח האישי שלהם חשוב להם פחות מהאינטרס החברתי הכולל - שגויה ויש בה הרבה תמימות.
מדינת ישראל הייתה כבר בשנים עברו באותה "שיטה" שאתה מנסה לתאר כמצב רצוי, רוב המוסדות (צים, אל-על, הבנקים אחרי משבר 1983, תנובה, כור ומוסדות ההסתדרות השונים ועוד רבים) היו בידי המדינה וראינו היטב את השחיתויות והגניבות (צור, לוינסון, יו"ר ההסתדרות). אין ספק שהון פרטי אינו אידאלי והפער ההולך וגדל הוא סכנה חברתית, צריך להגביל שכרם של מנכל"ים למשל. אך אין ספק שהגידול ברמת החיים של רוב האוכלוסייה (מגזר בינוני) בעשרות השנים האחרונות, פריחת שוק ההיי-טק, הגידול בתוצר נעוץ בשוק החופשי. אני מסכים עם הרעיון שצריך להגדיל את הפיקוח אך לא לחזור לשליטה ממשלתית על מוסדות עסקיים.
אין ארוחות חינם- מילטון פרידמן. תמיד חשבו שהאמירה הזו מכוונת כלפי תמיכות סוציאליות. אך היא נכונה גם כלפי ענקי ( או רמאי) הפיננסים. עתה לסיבות המשבר. המשבר הזה הוא פרי של שילוב בין שתי תופעות שמקורן אחד. התופעה הראשונה היא הגרעון המסחרי העצום של ארצות הברית. שהינו ברמה של מעל 50 מיליארד דולר בחודש. התופעה השניה היא ניפוח ערכים פיננסיים, מניות ואג"ח ובעיקבותיה גם התנפחות נכסי נדל"ן. וזה קרה גם בארצות אחרות מארצות הברית.
ארצות הברית איבדה את כושר התחרות שלה. היצוא מהווה רק 5% מהתמג. 80% מהתמג אלו שירותים. ברמת השכר (והביזבוז) של ארצות הברית היא לא יכולה להגדיל את היצוא או להתחרות ביבוא.
לכן כל הנסיון להדפיס כסף חדש במקום הכסף"שנשרף" הוא חסר סיכוי.
בישראל גדל ערך הנכסים הפיננסיים (מניות ואג"ח) פי 5 משנת 2002 עד שנת 2007 זו התנפחות ללא כל יחס למשתנים אחרים במשק כמו גידול התמ"ג והנכסים הריאליים . זו היתה "ארוחת חינם" ענקית לבעלי ההון.
הרי ידוע שמאז תחילת הבנקאות במאה ה-15 תמיד היו כאלו שניסו או הצליחו להדפיס כסף. לכן לא צריך להיות סטנלי פישר כדי להבין שתהליך ניפוח בלון הכסף מוכרח להביא להתפוצצות. ואכן היא באה.
לסיום. כותב שורות אלו נתן ביולי 2007 הוראה למנהל התיק ב"פעילים" למכור את כל המניות ואגרות החוב ולעבור למזומן. כשנשאל על ידי המנהל מדוע הוא עושה זאת אמרתי לו. האם אינך רואה את הידיעות על בעיות בתיקי המשכנתאות בארצות הברית. זו התחלה של המפולת אולי כמו ב- 1929. עד כאן.
