מכתב למתלבט/ת מן השמאל והמרכז - לקראת בחירות 2009
מאת: יסו"ד :: 2009 / 02 / 1
שלום,
רבים הם המתלבטים האם להצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות. הסיבה המרכזית להתלבטותם היא שבמציאות המעורפלת בה אנו חיים הם מעדיפים מפלגות המציעות סדר יום ברור על פני 'העבודה' המציעה פשרות המורכבות מהפכים בשיטת ה'גם וגם' במקום הכרעה חדה בין חלופות.
אנו חולקים עליהם הן באשר לתיאור הבעיה והן בתשובתנו לשאלה "למי להצביע?" להבנתנו, דווקא "המציאות המעורפלת" דורשת תשובות מורכבות, ו'העבודה' אכן מציעה כאלו.
אבל ראשית יש לברר מהי "מציאות מעורפלת". ובכן, לא המציאות מעורפלת, אלא האופן בו מפרשות אותה המפלגות המדברות בקול "ברור" ו"חד". המבנה המפלגתי הישראלי לא התאים את עצמו לשינוי ההולך ומתחולל בכל תחומי החיים בשנים האחרונות. שדה המאבק הרעיוני והפוליטי, כפי שהוא מוגדר על ידי מפלגות הקצה פשוט אינו רלוונטי למציאות, ולפיכך הוא מערפל אותה, הערפל זורע ייאוש מן האפשרות לחולל שינוי וייאוש זה מחזק את קצוות ה"ברור" והופך את המורכב לנלעג.
בתחום המדיני-בטחוני: קווי המחלוקת בין הימין לשמאל בשאלת "השטחים" לא עודכנו מאז ימי אוסלו, וככאלו הם הפכו לבלתי רלוונטיים. אירן למשל לא נכנסת בכלל למשוואה "הברורה", והתשובות "החדות" אינן מספקות תשובות לאיום האירני על צורותיו המשתנות. כשם שהימין מתקשה להשלים עם הצורך לוותר על "שטחים" כדי לבנות קואליציה אנטי-אירנית, ומוכן להקריב את השלום עם מצרים על מזבח המאבק בחמאס, כך השמאל של הסכם ז'נווה אינו מסוגל לעכל את המימד הדתי של החמאס ההולך ומחליף את המימד הלאומי של אש"ף, תוך התעלמות מן הזיקה ההולכת ומתהדקת בין הזירות האירנית והפלסטינית.
ובדומה, הויכוח בין ימין לשמאל בתחום הכלכלי-חברתי: המשבר הכלכלי העולמי וצורות ההתמודדות עימו טרם נכנסו למשוואת העמדות "הברורות" ו"החדות". הימין הקפיטליסטי זורה חול בטענתו, כי מדובר ב'כשל' שניתן להתגבר עליו במסגרת השיטה הניאו-ליברלית ואילו השמאל החברתי נצמד לתביעות של גידול תקציבי הרווחה ומתקשה להסתגל לשפה הסוציאל-דמוקרטית בה נידון המשבר בעולם: מפיקוח הדוק על המערכת הפיננסית (ואף הלאמת בנקים באירופה), דרך הגדלת גירעון משמעותית, ועד הזרמת מילארדים לסיוע בפירעון משכנתאות ולהצלת מקומות עבודה.
עמדותיה של מפלגת העבודה נראות מעורפלות דווקא משום שהיא מפזרת את הוודאויות – ולמעשה האשליות – בהן שרוי השיח הפוליטי הישראלי. עמדת 'הגם וגם' של ברק בתחום המדיני-בטחוני היא ביטוי לשיקלול של הזירות הפלסטינית והאירנית והצורך לתת להן פתרונות החורגים מן השדה המוכר שהוגדר בימי אוסלו. עמדת 'הגם וגם' של ברוורמן בתחום הכלכלי-חברתי משלבת את התביעה להגדלת הגירעון עם יצירת 'רשתות ביטחון' לעסקים ולפרטים, באופן המזכיר את עקרונות ההתמודדות עם המשבר במערב.
כמובן, אין הדבר אומר כי אנו מסכימים עם כל הפיתרונות שמציעה 'העבודה', אבל היא לפחות מספקת שדה דיון עדכני ורלוונטי המאפשר לקיים בתוכו ויכוח פורה.
שאלת המבנה הפוליטי של השמאל בישראל: בעוד שבימין מהווה הליכוד ציר מרכזי שלצידו קיימות 'מפלגות נישה', הרי שהשמאל הישראלי סובל מפיצול הפוגע ביכולתו להציע חלופה פוליטית. 'קדימה', אינה מסוגלת להוות ציר כזה, שכן היא מהווה הכלאה של מאוכזבי 'ליכוד' ופליטי 'עבודה', שתאריך התפוגה שלה הולך ומתקרב. ככל ש'העבודה' תהיה קטנה יותר כן יקשה עליה למלא את תפקיד מפלגת הציר, והדבר יגרום לעיקורו של השמאל. לפיכך, 'עבודה' גדולה היא אינטרס חיוני של השמאל.
ואולי חשוב מכל, מפלגת עבודה גדולה תספק זירה למאבק בין גישות יריבות הקיימות כבר עתה בתוכה והיא עשויה להיות בסיס להתחדשות סוציאל-דימוקרטית, שתמנע מן השמאל להתבוסס ביריבויות האתמול ותוביל את החברה הישראלית להתמודדות עם אתגרי העתיד.
על החתום: חושבים לפני שבוחרים
צעירים, מחנכים ואנשי פריפריה – חוזרים לעבודה!
רצוי מאד שהצעירים, המחנכים ואנשי הפריפריה היו פועלים במפלגת העבודה לא רק ערב בחירות ומשנים את הדגשים ואת הנבחרת שלה וכך היו מביאים גם אותי למפלגת העבודה.
איציק, אנשים עבדו ימים ולילות כדי להשפיע. הנקודה היא בהחלט סוציאל-דמוקרטיה מהותית ולא פורמאלית. אלא שעכשיו זה זמן בחירות.
18 קולות צפים לא הולכים ברגל, אי אפשר לתת להם ללכת לביבי או ציפי, או גרוע מזה מגמה ירקרקה.
"השמאל החברתי נצמד לתביעות של גידול תקציבי הרווחה" - ההגדרה הזו מאפיינת את ש"ס ואת יצחק הרצוג הרבה יותר משהיא מאפיינת את מרצ, חד"ש והתנועה הירוקה-מימד.
אם בוחנים את העשייה בשטח של שרי מפלגת העבודה (פרט לעמיר פרץ) לא רואים הרבה סוציאל-דמוקרטיה, רואים הפרטה פה והפרטה שם, רואים תמיכה במס הכנסה שלילי, רואים התגייסות של בוז'י למען הצלת העמותות שממלאות את מקומה של המדינה כספקיות שירותי רווחה.
להילחם על הפיכת מפלגת העבודה לס"ד - מעשה ראוי ולגיטימי, הלוואי ותצליחו,
אך הצבעה למפלגת העבודה בראשות ברק ב-2009, במיוחד אחרי המבצע בעזה - זה להיות שותפים לקבורתו של השיח הס"ד ודיבור כמעט אך ורק על ביטחון ביטחון וביטחון (שאהוד ברק אפילו לא מצליח לספק)
כל אופציה משמאל לעבודה עדיפה על בחירה בשר הביטחון של ביבי.
תמיד קיים הפיתוי להצביע מן הבטן לאיזו מפלגה "יפה", לבטא את הגיגי לבך, את מה שהיית רוצה שיקרה בעולם אידיאלי: הגון, נקי, ירוק, ממש כפי שכתוב באוטופיות החברתיות שכולנו רוצים שיתממשו במהרה בימינו. אבל בחירות אינן תחרות יופי, אלא ברירה מושכלת בין אלטרנטיבות ריאליות, המתייחסות לכאן ועכשיו, להכרעות הקשות שצריך לקבל בעולם הזה, במציאות מורכבת, שבה צריך לשקלל את הרצוי מול האפשרי, את מה שמבקשים להגיע אליו מול מה שניתן להשיגו.
הכלי המרכזי של החברה הישראלית, ששמר על חברה שיוויונית וסולידארית, היה ההסתדרות. קל מאוד לא לאהוב את ההסתדרות. ה"אי-אהבה" הזו, היתה מכשיר חשוב בדרך להפרטת החברה הישראלית והגדלת הפערים. מישהו הרי עשה את זה. ג'ומס היה האיש שמכר את חברת העובדים. הוא המפריט המרכזי הראשון, לא נתניהו.
בלי הסתדרות חזקה, בלי מכשיר חזק של העובדים שמאפשר לאכוף את החוק נגד הלנת שכר, למשל, מלינים את שכר עובדי המועצות המקומיות בהלנת השכר שהיא אולי הגדולה ביותר בהיסטוריה. יש חוק נגד הלנת שכר, אבל החוק לא עוזר.
העבודה היא בסיס לפעילות סוציאל דמוקרטית. מבחינה זו הבחירות הן התחלה ולא נקודת קצה. המבצע בעזה הוא תשובה צבאית לשאלה מדינית. כדי לפתור אותו בצורה מדינית צריך אורך רוח וצריך לקבל החלטות קשות (ואני מתכוון להשטחה של בית להיה). בוא לא נשטח את הדיון, המבצע היה הכרחי לא רק להרתעה ולהתרעה אלא בעיקר כדי לסמן שותפים (סעודיה, מצרים וגדמ"ע) וציר בעייתי (טורקיה, סוריה, ממלכת פרס). המבצע בעזה עונה על שאלה כלל מזרח תיכונית ומבחנה זו הוא אתגר מדיני, כי הוא מכוון למקום של ביטחון ואסטרטגיה, לא רק טקטיקה. לארגון טרור יש מעט מאוד תחמושת דיפלומטית, תפקיד המבצע היה לרוקן את הבנק הדיפלומטי שלהם, ומבחינה זו, זהו שלב חשוב.
לגבי הכלכלה - מפלגת העבודה צריכה חישוק כלכלי, אבל של תומכים מבית.
הביקורת על בוז'י במקום, אבל מי כמוך יודע ששר האוצר יהיה 1 מ-2: ביבי או נתניהו.
רוצה לעצור את הפרטת מקרקעי ישראל, רוצה להעלות את המס על הבורסה, רוצה להבטיח שביתה והתאגדות עובדים.
אני לא רואה איך מפלגה ירוקה תוביל זאת, מבפנים או מהיציע...
הקרדיט על הפסקה הראשונה - לפרופ שלמה אבינרי, הארץ 29 ינואר
כשהזמנתי מערכת חימום מים בגז, הדבר התעכב. כשביקשתי לטפל בנושא בצינורות בכירים, התברר לי שמנכ"ל החברה בכלא. ליתר דיוק - מרצה עבודות שירות.
בגלל תיאום מחירים.
קרטל חברות הגז היה דבר ידוע במשך הרבה שנים. מי שהתחיל לטפל בו הוא איש שלא נראה יפה, לא נשמע יפה ולא מתנסח טוב. זה עיראקי שמן, זקן ומכוער - אבל הוא העמיד את חברות הגז במקום, אחרי שבמהלך שנת 2006 תמך במרד צרכני הגז (!).
החברה להפקת חשמל מאנרגיה סולארית שאנחנו (קיבוץ קטורה) שותפים בו, היתה זקוקה יותר מפעם אחת, למישהו שיוציא את העגלה מהבוץ שאליו הכניס אותה מנהל מקרקעי ישראל. מי שעשה זאת הוא שוב פואד. קל לרדת עליו, ובחלק מהמקרים זה נכון. אבל הוא זה שעושה את העבודה כשצריך אותו.
כל מה שאמרתי - אפשר לבדוק. האם זה לא מפתה?
בהמשך לדברים של נמרוד -
הירי על יישובי הנגב תפקידו בין היתר להשפיע על תוצאות הבחירות. בעניין זה אפרסם עוד מאמר ב"שווים". כל קסאם וכל גראד מוסיפים קולות לליברמן. זו לא תהיה פעם ראשונה בה טרור משתתף במערכת בחירות.
אבל בין היתר מושפע עיתוי המבצע מכוונותיו של חמאס להחליף את הרשות הפלשתינית בכנופיה מטעמו, כפי שכבר גילה חמאס-דמשק לפני כמה ימים. ב- 9 בינואר עמד חמאס להכריז כי איננו מכיר עוד במחמוד עבאס כראש הרשות, והדברים ידועים. יש עוד הקשרים לעיתוי המבצע, אבל לא אמשיך כאן בעניין זה.
