מה למדתי בבחירות האחרונות?
מאת: רן רביב :: 2009 / 02 / 14
העיתונים ורשימות הדיוור מלאים בלקחים חשובים מהבחירות האחרונות.
את אחד הדברים החשובים מהבחירות האלו למדתי בקלפי, בה ישבתי כחבר ועדה.
כמו בכל בחירות אני עושה משמרת אחת בועדת הקלפי, מטעם מפלגת העבודה. מעבר ליעד המוצהר של ניהול מהלך הבחירות בצורה מסודרת ובאוירה טובה, לעיתים זה מזמן גם מפגשים מעניינים. הפעם זכיתי לשבת עם אברהם ארנפרוינד, ממודיעין עילית, נציג יהדות התורה.
אברהם הוא מנהל השיווק של 'הגמ"ח המרכזי'. ארגון זה הינו בן חמש שנים. למעשה מדובר בקואופרטיב אשראי לדיור. בניגוד לשמו היצוק מתוך דפוסי העבודה והסמלים התרבותיים של העדה החרדית.
במהלך השעות הארוכות בקלפי, ובזכות אחוז ההצבעה שלא הרקיע שחקים, היה לי הרבה זמן לברר את אופן הפעולה של הקואופרטיב הזה. בקצרה ניתן לומר שהוא בנוי על תשלומים מצטברים של כמה אלפי דולרים, [עד 5,000] במשך כמה שנים, המתנה של מספר שנים. לאחריהן, המשלם מקבל זכות לאשראי של 40,000 דולר לקניית דירה, בדר"כ במקביל לחתונת הילד. רוב הלווים, אם חיכו מספיק שנים בין הפקדת הסכום הראשוני לבין משיכת ההלוואה, מקבלים חזרה את הסכום שהפקידו כמענק.
ההלוואה ניתנת צמודה לדולר ובלי ריבית למאה תשלומים, ולמתקשים אין בעיה לפרוש את זה עוד יותר. הכספים אינם מושקעים בשום ערוץ השקעה, אלא בדירות החדשות ובהחזר ההלוואה שהרוכשים מחזירים. ההון לצורך הלוואות אלו מגיע ממצטרפים חדשים, ומהחזר הלוואות.
השיטה מחייבת שכל הזמן יכנסו משקיעים [תורמים] חדשים, [מכאן הביקורת המשווה אותו לפירמידה, אך זו מוצדקת באופן חלקי בלבד]. שולי הסיכון שהלווים לוקחים הם מזעריים, מכיוון שהערבויות ניתנות על בסיס, של הכרויות בתוך הקהילות. [כשאין כאלו מסתפקים גם בתלוש משכורת]. הם מפרישים רק כ-3% לשיווק פרסום וניהול של המערכת כך שהם יכולים לנצל חלק מירבי של הכסף למתן אשראי.
פשטות הארגון מדהימה, והחיסכון שהוא יוצר עבור הלווים הוא אדיר, בעקיפה של מערכת הבנקאית עם הריביות והעמלות העולות לעתים יותר מהדירה עצמה.
ישנן בעיות מהותיות [שאברהם הסכים איתי עליהן], כל המשווקים עובדים רק על אחוזים, ומגיעים למשכורת יפה. יש עוד כל מיני בעיות אלא שמהות הרעיון בפשטותו. זו חותכת בסכין את הקשר הגורדי של רכישת הדירה והסתבכות עם החזרי הלוואה המאפיינים את המשק המערבי, והישראלי בפרט.
זו הסתבכות אשר ממנה מתפרנסות תעשיות פיננסיות שלמות, שתועלתן המפוקפקת התבררה בסתיו האחרון.
על מה מתבסס על מהלך כזה?
קודם כל על ראיה צלולה של מרכיבי הבעיה העומדת בפני רוב הזוגות הצעירים, מחיר הדירה הוא חלק אחד של הבעיה, החלק השני מורכב ממחיר האשראי.
הפיתרון מבוסס על התארגנות קהילתית סולידארית הבנויה על חברה מלוכדת בעלת קודים תרבותיים משותפים ויכולת ליצור הבנות והסכמות בתוכה, שמונעות ניצול לרעה של מנגנון כזה.
מישהו יכול לטעון שדבר כזה הינו בר ביצוע רק בקהילה דומה לקהילה החרדית עם הארגון הנוקשה והסגירות. זוהי טענה לא מבוטלת.
אלא שבביקורנו אצל חברים בקופנהגן בקיץ האחרון הכרנו דברים מאוד דומים. קואופרטיב דיור בו הדיירים מתארגנים כדי לשמור על מחירי דירות זולים יחסית כך שיהיו נגישים לזוגות צעירים כדי לשמור על אופיה של השכונה, שהתארגנה ביחד לשיפוץ של המבנים הישנים.
גם נחשפנו לקואופרטיב להשכרת מכוניות, המאפשר לתושב קופנהגן שחלק גדול מתחבורה היומיומית שלו מבוסס על אופניים, להשכיר רכב בזול כשהוא צריך להגיע למקום בו התחבורה הציבורית הטובה אינה נותנת מענה. [אז הוא גם מקבל זכויות חניה מופלגות במרכז העיר].
בשני המקרים מדובר כמו בגמ"ח המרכזי, על התארגנות משותפת המוציאה את פעילות השוק על כל נפלאותיה מהתווך שבין האנשים, המארגנים בעצמם את הפתרונות הכלכליים לבעיות שונות העולות בכל מקום. את זאת הם עושים בלי שמישהו גוזר קופון, על פתרון הבעיה, ודרך קופון זה משתלט על כלל מערכות היחסים ביניהם.
אז מה יש בקופנהגן שמחליף את המרכיבים של העדה החרדית?
בירה טובה, תהיה בהחלט תשובה טובה, אם כי לא מספקת.
נראה שמה שמאפשר את התארגנויות אלו בקופנהגן או במודיעין עילית היא לכידות חברתית המבוססת בין השאר על קודים חברתיים ותרבותיים העומדים מול רטוריקת השוק, ואינם רואים בארגון החברתי של השוק את חזות הכל, החלופה תמיד עומדת ומשמישים אותה כשאפשר, כשכדאי או כשמצליחים.
ולפני שמתחילים לקנא בתושבי מודיעין עילית או בדרי קופנהאגן, [זכרו 300 ימי גשם בשנה], כדאי לזכור שגם בארצנו הקדושה היו פעם ארגונים כלכליים ציבוריים בכלל וקואופרטיבים בפרט שנתנו אשראי, מזון ועוד, ומטרתם הייתה רווחת הציבור ולא מקסום רווחי הבעלים והמנהלים הבכירים. ארגונים אלו שפורקו ברעש גדול או בקול דממה דקה, לפי העת והסגנון, צריכים להוות מקור השראה, ובעיקר הוכחה שלא צריך פסיקה של רב, כדי לקיים ארגון חברתי החותר כנגד שליטת השוק.
והדוגמה שלמדתי מאברהם ארנפרוינד היא מוכיחה שניתן לעשות דברים כאלו גם היום, ואפילו די בקלות, צריך רק להאמין ולהעיז.
ייתכן וארגון עובדים דמוקרטי יכול להיות כזו "התארגנות קהילתית סולידארית הבנויה על חברה מלוכדת בעלת קודים תרבותיים משותפים ויכולת ליצור הבנות והסכמות בתוכה, שמונעות ניצול לרעה של מנגנון כזה." יש לנו עוד כמה דברים לעשות עם הקמת וביסוס הארגון, אבל אם מישהו רוצה להתחיל לעבוד בכיוונים האלו תבוא ברכה על ראשו...
סיפור נהדר. לדעתי זה הכיוון לאלטרנטיבה החדשה שאנחנו צריכים להציע.
לצד קרב בלימה (חשוב) שמתמקד בדרישה למדיניות מרחיבה והעלאת גירעון גבוה, חשוב שהסוציאל דמוקרטיה תציע מבנים חדשים ואלטרנטיביים לחשיבה הקפיטליסטית. צריך להציע חלופות שיפתרו את המלכוד של התלות של הצמיחה בתמריצים לבעלי ההון (הפחתת מסים והטבות למיניהן).
האלטרנטיבה תצבור כוח ככל שהציבור יבין שהיוזמות החדשות שמבוססות על סולידריות עונות על הצרכים - הכלכליים, הבריאותיים, החינוכיים והנפשיים - שלהם. "כוח לעובדים" של שי ועמי זו דוגמה אחת. קואופרטיבים למיניהם זו דוגמה נוספת.
לאחרונה גיליתי התארגנות כזאת גם בקרב תושבי כפרים במגזר הערבי. קבוצה של אנשים המכירים זה את זה (ואת משפחות המוצא) מתאגדת לצרכי עידוד לחיסכון. הקבוצה מחליטה על סכום כסף חודשי שכל משתתף מפריש לקופה משותפת (למשל 500 ש"ח בחודש) אם יש בקבוצה עשרה אנשים מצטברים בקופה 5000 ש"ח כל חודש. כל חודש ניתן הסכום כולו לאחד המשתתפים לצורך מוגדר מראש (חתונה קניית ריהוט לחתונה וכו') כך יכול אדם שאין באפשרותו לקבל הלוואה בבנק לטפל בצורך דחוף בעזרת אחרים שיודעים כי יזדקקו לכסף בשלב מאוחר יותר. ללא ריבית ללא עמלה ובפיקוח חברתי הדוק על מידת הסיכון. (איש לא מעיז לא לשלם כי כולם מכירים אותו ואת משפחתו)
לאחרונה גיליתי התארגנות כזאת גם בקרב תושבי כפרים במגזר הערבי. קבוצה של אנשים המכירים זה את זה (ואת משפחות המוצא) מתאגדת לצרכי עידוד לחיסכון. הקבוצה מחליטה על סכום כסף חודשי שכל משתתף מפריש לקופה משותפת (למשל 500 ש"ח בחודש) אם יש בקבוצה עשרה אנשים מצטברים בקופה 5000 ש"ח כל חודש. כל חודש ניתן הסכום כולו לאחד המשתתפים לצורך מוגדר מראש (חתונה קניית ריהוט לחתונה וכו') כך יכול אדם שאין באפשרותו לקבל הלוואה בבנק לטפל בצורך דחוף בעזרת אחרים שיודעים כי יזדקקו לכסף בשלב מאוחר יותר. ללא ריבית ללא עמלה ובפיקוח חברתי הדוק על מידת הסיכון. (איש לא מעיז לא לשלם כי כולם מכירים אותו ואת משפחתו)
מרתק. אם להחזיר לדברים שיפתח גולדמן אמר לא מזמן, הצמיחה של תנועת עבודה חדשה צריכה להיות מקואופרטיבים, ארגוני עובדים וקבוצות שיתופיות.
אם אני זוכר נכון, דברתי גם על ערוץ רביעי: חינוך והפצת המשנה הסוציאליסטית (תנועות נוער, פרוייקט נבחרת, המכללה הכלכלית-חברתית וכו').
אבל כן, הסיפור של רן בהחלט מעורר השראה.
יפתח
גל אומר: "חשוב שהסוציאל דמוקרטיה תציע מבנים חדשים ואלטרנטיביים לחשיבה הקפיטליסטית". אני רוצה להזכיר לכולכם שהיה כבר מבנה גדול ומפואר מכל מה שאתם מסוגלים לחשוב עליו, אשר היה בנוי לתלפיות לתפארת מדינת ישראל ואורו האיר למרחקים בעולם כולו. קראו לו - הקיבוץ.
הקיבוץ נפל בגלל בעיות חברתיות ובגלל קומץ אנשים שפירשו את הסיסמה "כל אחד לפי צרכיו, כל אחד לפי יכולתו" לפי איך שנוח להם בלי להתחשב באחרים.
זה יפה שיש לכם את הרגש, אבל צריך להוסיף כאן הרבה שכל. אין שיטה כלכלית חלופית לקפיטליזם בסגנון החיים המודרני. כדי לשנות שיטה כלכלית צריך לשנות א כללי המשחק החברתיים מהיסוד.
אבל אתם, באיזשהו מקום, רוצים ליהנות מכל העולמות: רווחה ושגשוג כלכלי, וגם חלוקה אחרת של הכסף. זה לא הולך ביחד.
השיטה היחידה שיש לה סיכוי לחולל שינוי לפי מה שאתם מציעים היא דאון שיפטינג - הקטנה מבוקרת וגוברת של הצרכים והצריכה. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשזה יגיע לחשמל ולשמפו עם מרכך אני לא בטוח שאוכל להחזיק מעמד.
גל אומר: "חשוב שהסוציאל דמוקרטיה תציע מבנים חדשים ואלטרנטיביים לחשיבה הקפיטליסטית". אני רוצה להזכיר לכולכם שהיה כבר מבנה גדול ומפואר מכל מה שאתם מסוגלים לחשוב עליו, אשר היה בנוי לתלפיות לתפארת מדינת ישראל ואורו האיר למרחקים בעולם כולו. קראו לו - הקיבוץ.
הקיבוץ נפל בגלל בעיות חברתיות ובגלל קומץ אנשים שפירשו את הסיסמה "כל אחד לפי צרכיו, כל אחד לפי יכולתו" לפי איך שנוח להם בלי להתחשב באחרים.
זה יפה שיש לכם את הרגש, אבל צריך להוסיף כאן הרבה שכל. אין שיטה כלכלית חלופית לקפיטליזם בסגנון החיים המודרני. כדי לשנות שיטה כלכלית צריך לשנות א כללי המשחק החברתיים מהיסוד.
אבל אתם, באיזשהו מקום, רוצים ליהנות מכל העולמות: רווחה ושגשוג כלכלי, וגם חלוקה אחרת של הכסף. זה לא הולך ביחד.
השיטה היחידה שיש לה סיכוי לחולל שינוי לפי מה שאתם מציעים היא דאון שיפטינג - הקטנה מבוקרת וגוברת של הצרכים והצריכה. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשזה יגיע לחשמל ולשמפו עם מרכך אני לא בטוח שאוכל להחזיק מעמד.
לדברי נעם ברקוביץ',
אין שיטה כלכלית חלופית לקפיטליזם בסגנון החיים המודרני.
אני חלוק עליו מן היסוד: לא רק בגלל שהקפיטליזם חי על בשר אדם, אלא גם בגלל שאפשר גם אחרת. אבל בשבילי מספיק הנימוק הראשון. מוכרח להיות אחרת.
התפעלתי מאוד, לעומת זאת, מדבריו של שי: אולי באמת צריך להקים התארגנות עובדים שפעילויותיה יקיפו מגוון רחב של צרכים אנושיים.
צריך שיהיו במסגרת הזו גם קופת חולים, חברה לשיכון של עובדים, התארגנות פיננסית - אולי אפילו בנק, ומי יודע - אולי אפילו מערכת חינוך שאיננה מחנכת לאור ערכים קניבליים? - ואולי-אולי, מי יודע, אולי אפילו מפעלים תרבותיים כמו הוצאת ספרים, עיתון, ומכונים להשכלה גבוהה?
אבל, כולנו יודעים מה יקרה: אחרי כך-וכך שנים העניין יסתאב ויהפוך למונסטר. ואז יבואו כל השאקאלים וההיינות ויצביעו על הרעות החולות, ובמקום לתקן אותן ישפכו את התינוק עם המים.
ואחר כל זאת יקום שוב שי חדש ויציע להקים ארגון עובדים דמוקרטי, וחוזר חלילה.
בשנת 1996, במסגרת התהליך של פירוק חברת העובדים מנכסיה, מכרה ההסתדרות את מניותיה ב'שיכון ובינוי אחזקות בע"מ' לעובדי החברה ולחברת אריסון השקעות.
מתוך הערך: "שיכון עובדים", באתר "תנועת העבודה הישראלית
כל טוב, בשמחות
מיכה
השאלה הגדולה היא איך לבנות את הארגונים [קיבוץ, הסתדרות, מדינת רווחה] כך שחבריהם הפרטים בתוכם יזהו את האינטרס שלהם המקודם דרכם ולא יתנו לפרקם ולהשליכם לתנים ולצבועים.
מעבר לחלקה של משפחת האריסון ושות מהלך הפירוק הגדול שיקף גם בעיה מהותית במבנים החברתיים שנבנו. הם יצרו ניכור של חבריהם ושל הנהנים מהם כך שאלו לא היו מוכנים להיאבק עליהם ולהגן עליהם.
נעם
מה משמעות הירידה בצריכה?
האם משמעותה שאני מחליט לדחות בעשור את פיתוח דור חמש של הסלולרי, או שאני חוזר לימ מקס הזועם בדרכים, ומקווה לשקוע בתרבות קדם מודרנית.
לכשעצמי ברור לי שאותו יצור אנושי המסוגל לתכנן את הדור החמישי של הסלולרי יכול גם להבין את המשמעויות ההרסניות של חברת הצריכה הנוכחית, ולבסס תרבות בת קיימא המבוססת על שפע שקיים.
רן
רן,
אין חולק על כך שישנה היכולת לתכנן ולארגן טוב יותר את החברה האנושית, אבל עובדה היא שמשהו מובנה בטבע האנושי ובטבע של החברה האנושית כל הזמן מחבל ביכולת הזו ומעקר אותה. מוטב להבין זאת כנתון מאשר לצאת למלחמות אבודות מראש.
דיונים בתיאוריות חברתיות הם מאוד מסובכים ויכולים להיות מאוד מתסכלים. לבד מניתוחים מאוד מורכבים ובלתי החלטיים, מרחף מעל התחום הזה צל של כשלונות נוראיים מהעבר שהתחילו כתיאוריות יפות ומרוממות נפש והסתיימו בנהרות של דם.
לכן, בתור גישה כללית הייתי מציע לכולנו להנמיך קצת את הווליום של הטון הביקורתי. ראיתי כאן מלים כמו קניבלים, תנים וצבועים ואני לא חושב שהן נקודת מוצא טובה לשינוי חברתי. מדובר בסופו של דבר בבני אדם.
לגבי הדאון שיפטינג, (הורדת הילוך בעברית?) זהו רעיון שהחל להתפתח בשנות ה-90 בקליפורניה ודיבר על יציאה מבוקרת ממה שהאמריקאים מכנים המסלול המהיר של החיים. הרעיון מאוד פשוט: ככל שאני מקטין את הצריכה שלי ומסתפק בסגנון חיים פשוט יותר, אני משתחרר מהתלות במנגנוני הצריכה וכך באופן ישיר מעקר את הספירלה הקפיטליסטית של צריכה שחייבת לגדול כל הזמן כדי לייצר רווח.
נראה לי שהמקור אצל האמריקאים אינו בתיאוריות שמאליות בסגנון האדם החד מימדי של מרקוזה, אלא באידיאלים של אבות האומה שלהם שדיברו על יציאה לטבע ושחרור האדם באמצעות אי תלות ואינדיווידואליזם. זה אפילו די מנוגד לרעיונות הסוציאליים שאנו חונכנו על ברכיהם של שיתוף וקהילתיות.
מה שמעניין בכל זאת בגישה הזו - שהיא מתחילה ממעשה ולא מתיאוריה. אדם יוצא לטבע, בונה לעצמו מתחם, מגן עליו וחי בתוכו, והכל תלוי רק בו אם זה יצליח או לא.
רן,
אין ויכוח על מה שאמרת. אבל כמו שאתה כבר יכול לומר בעצמך, בחיים הברירות הן מה שהחיים מציעים. הרי הברירה לא היתה בין הסתדרות כמו שהיתה לבין הסתדרות טובה יותר, אלא בין הסתדרות כמו שהיתה לבין מה שעכשיו. פירוק ההסתדרות מנכסיה, לעומת זאת, יצר מציאות חדשה וברירות חדשות. מה שהיה בבחינת ברירה בעבר, איננו קיים היום.
ממה שאני מכיר, כדי להתקדם לאן-שהוא, בדרך כלל יותר טוב להשתמש בכלים הקיימים ולתקן את הדרוש תיקון בהם, מאשר לפרק אותם ולשלוח הכל לעזאזל כדי להתחיל מחדש.
אם תאמר לי שבזה אני מודה שטעיתי כשעזבתי את יסוד, על זה אפשר להתווכח. אבל באמירה הזו תאמר גם, שמי שפירק את ההסתדרות מנכסיה, לפחות טעה בהרבה יותר גדול.
כל טוב
נעם
מתפתחת כאן שיחה מענינת. אז יופי.
כל הבעיה בדאון שיפטינג שהרעיון הוא אינדבואליסטי במהותו בחברה שהיא כולה מבוססת על תלות הולכת וגוברת של כולנו בכולנו. הסיפור של הקיום האגואיסטי הולך ומופרך כי פשוט כל בודד כזה השואב רק את המשאבים הנחוצים לו מהחברה המודרנית ומתיישב היכן שהוא, מתברר כצרכן גדל והולך של המשאב היקר ביותר שלנו, הטבע הבלתי מיושב. הוא כמובן יהיה מאוד מבסוט מעצמו. אבל חברה כזו אינה בת קיימא, אלא בפילוספיה של ראנד ות'ורו.
החברה המודרנית לטוב ולרע גרמה לכך שאנשים מתים הרבה פחות, וחיים בעושר הרבה יותר גדול. אלא שיחד עם צמיחתה עלה גם סיפור חדש לחלוטין שאנשים הם יצורים אינבדואליסטים, בניגוד לניסיון של אלפי שנות צוילזציה אנושית.
העובדה שצריכים להתארגן ביחד היא הנתון, עכשיו השאלה היא איך. עם ריבון אחד [לוויתן] כתאגיד חובק כל, או ממשלה אחת, או לחילופין בהסדרים חברתיים מוסכמים.
אלו השאלות העומדות בפנינו. זו גם הדרך האמיתית להפסיק את ספירלת הצריכה ובזבוז המשאבים הלא מתחדשים.
רן
