האם עוד ציונים אנחנו?
מאת: אבי זעירא :: 2010 / 02 / 11
בנאומיו ומאמריו של דוד בן גוריון החל משנות ה 50' ואילך, מופיעה נימה חדשה ומודאגת. 'האב המייסד' של המדינה מתבונן בפאר יצירתו ומבחין בצורך החיוני שביצירת חזון ציוני חדש שיוכל למלא את הריק הרוחני שנולד יחד עם המדינה. ברוח אמירתו של הרצל שקבע כי "הציונות היא אידיאל שאין לו סוף", בן גוריון מזהה את החידלון הרעיוני הרובץ לפתחם של בוני הארץ וילדיהם, שראו את עמלם - החילוני, היומיומי, ההירואי – מתגשם בה' באייר תש"ח. הוא חושש ממה שצופן להם השלב ההיסטורי החדש שהחל ב ו' באייר. אחרי הכל, בניין הוא בניין, ו"חומר ולבנים" עשויים גם לדרדר אותנו לבניית פירמידות ושאר תצורות של גלות המקדשות את החומר על פני הרוח.
פכחונו של בן גוריון לא מנע מאיתנו, דורות של צברים, את החידלון רוחני שמפניו התריע. פגיעותיו נכרו בכל פינה במפעל הציוני: במערכת החינוך, בצבא, בפקולטות למדעי הרוח ובהתיישבות העובדת, כך נדמה, יותר מכל. מאז הולדת המדינה, וביתר שאת מאז 1967, נאחזו הציונים-הדתיים בגירסה משיחית של היהדות, ואילו החילוניים נאחזו בישראליות, כלומר בפן החומרי של בניין הארץ. על כך כתב עקיבא אנרסט סימון את מסתו המפורסמת מראשית שנות השמונים "האם עוד יהודים אנחנו". עד כאן נדמה כי הדברים ידועים...
בחזרה למקורות: בתי המדרש הפלורליסטיים
שלב חדש של התמודדות עם השבר הרוחני החל בסוף שנות השמונים עם הופעתן של עמותות הפלורליזם היהודי. כוונתי למוסדות כגון "המדרשה" באורנים, אלו"ל, "עלמה", "מכון החגים", בינ"ה וכדומה (אסתפק בהגדרה מכלילה: עמותות של חילוניות המחפשת את זהותה במקורות ישראל ולפעמים גם עמותות המציגות דתיות מתונה, ליברלית ופתוחה). בצד הביקורת על תפקידן של עמותות אלה בתהליך ההפרטה של החברה הישראלית, צריך להכיר בכך שהופעתן מלמדת על צמא גדול לאויר פסגות רוחני, לא ישראלי, כי אם יהודי.
נדמה, כי לא לחינם נמצאו בהן דמויות רבות שצמחו בקבוצים, שנתפסו, כביכול, כתשובה הניצחת של הישראליות ליהדות. דווקא ב"נזר הבריאה" הציוני, ניכרו ביתר שאת אותותיו של החסך הרעיוני הציוני. רעיעות סיסמאותיה של הציונות נתגלתה בחושיהם המחודדים של אותם צעירים מחפשי דרך (אבא קובנר נתן לדברים תיאור מצמרר וקולע: "נסתלקה שכינה מחצרו של קיבוץ").
כיום, לאחר 20 שנות פעילות של מגמת הפלורליזם יהודי בישראל, אפשר להתבונן בנראטיב שעיצב לעצמו מפעל זה ולשאול את שאלת בן גוריון: האם הדרך שהוא מציע עבור האזרח הישאלי היא הדרך למלא את הריק הרוחני שנוצר כאן? אני סבור שלא.
יש בעיות רבות במגמת הפלורליזם היהודי: הישענות רבה מידי על כסף אמריקאי, אי-רלוונטיות עבור קהלים שאינם צברים ממעמד בינוני ומעלה ועוד. לא על אלה ברצוני לדבר כאן. ברצוני לבחון את האתוס המכונן שמטפחים בתי המדרש הפלורליסטיים. ושוב אנו נזקקים להגדרות ולהכללות שאינן רגישות לניואנסים ובכל זאת הן בעלות ערך. נדמה לי שההדרה הבאה לאתוס-היהודי-פלורליסטי הוא טובה דיה:
לימוד בית מדרשי של מקורות ישראל לגווניהם מתוך רצון להנגישם לכלל הלומדים, תוך ביטול סמכותם הדתית ופתיחתם מחדש כמקורות מעוררי השראה לזהות יהודית פתוחה ורלוונטית. וכאן, מתחילה הבעיה.
אתוס זה מציע בעצם קפיצה אחורה בזמן, אל מעבר להוגי ההשכלה, התחייה והציונות, היישר לכתביו העתיקים של העם. העיסוק המרכזי הוא במקרא, במשנה ובתלמוד. לעתים נדירות מרחיקים עד להגות ימי הביניים, ותנועת החסידות מסמנת את הגבול העליון (מבחינת ציר הזמן) של העיון הבית-מדרשי.
כמעין פעולת-תגמול דיאלקטית, פועל כאן הרצון למלא את שהחסירו מאיתנו דורות של חלוצים ובוני ארץ. כמוצאי שלל רב אנו עטים על מכמניה של התרבות היהודית העתיקה וממלאים את נפשנו במזון הרוחני יקר ערך שנשמר לכאורה במרתפים ובעליות הגג בזמן שבו עסקנו בבניין הארץ. עכשיו הגיעה העת לחזור ולהנות מן המזון הדשן... נוצרת כאן זהות יהודית–ישראלית שאיננה נשענת (כמעט) על יסודותיה של הציונות (את העיסוק בציונות משאירים בתי-המדרש לתכנית הלימודים של משרד החינוך ולמבחני הבגרות).
את הטענה שלעיל צריך לסייג. היצירה הספרותית הציונית דווקא נלמדת בבתי-המדרש הפלורליסטים: שירי רחל ועמיחי, ביאליק (המשורר, לא ההוגה) ועגנון. מה שנעדר מהם הוא הבניין ההגותי שנוצר באירופה במאה ה-19 ובמחצית השניה של המאה ה-20. נעדרת מהם ההגות היהודית שניסתה להתמודד עם בעיות המודרנה והגולה, ויצרה את התשתית הרעיונית שעל בסיסה יכולים היהודים להמשיך ביהדותם מבלי להיות דתיים. תשתית זו היא תפיסת היהדות כלאום שהתגלגלה לבסוף במושג "ציונות".
בחזרה למקורות: להחזיר את הציונות אל בתי המדרש
המסר העקיף של בית המדרש הפלורליסטי הוא ברור: הזהות הציונית איננה יעד פדגוגי. לכל היותר היא תוצר לוואי ולעיתים אף משמש לימוד המקורות היהודיים כ"כביש עוקף" ציונות. ציונות היא מעשה פוליטי, ואנחנו - למה לנו לעסוק בפוליטיקה? הרי זה חומר נפץ המפריע לתחושות העונג של בית המדרש... חניכי בתי המדרש הפלורליסטיים שהגיעו (כמוני עצמי) להכרה ציונית, גבשו בדרך-כלל הכרה זו מחוץ לכתלי בית המדרש.
לטענתי, עלינו לעבור לשלב חדש בחינוך היהודי הפלורליסטי. עלינו לעסוק בלימוד עומק של מעצבי הזהות היהודית המודרנית, כחלק ממסכת התפתחותו הרוחנית של עם ישראל. עלינו להפקיע את הציונות מידי ההיסטוריונים והמסגרות הפורמאליות ולהפכה לחומר בונה זהות ושיחה. לעמדה זו, מספר נימוקים:
א) רציפות תרבותית - תרבות, כשמה כן היא, התרבותו של רובד אחר רובד על ציר הזמן. כשם שלא הסכמנו לקפוץ מעל התלמודים (כפי שביקשו חלק מחלוצינו) כך אסור שנסכים לקפוץ מעל הקניין הרוחני שנוצר במאה שנות ציונות.
ב) לאומיות לעומת גלותיות – לא ניתן להבין את המהלך הציוני בלי ההתמודדות הרעיונית של הוגי הציונות לנוכח ההיסטוריה היהודית וחוליי הגולה. זה 'עקב אכילס' שלנו, כיון שלמיטב הכרתי אין הציונות נובעת כהכרח היסטורי מתוך היהדות. נהפוך הוא! ההכרח היהודי במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה בעיקרו התבוללות או הסתגרות. יחסה של הציונות ליהדות הוא מעשה מורכב של תפירה, איחוי וגישור על פערים. כחלוף מאה שנים הפערים הללו עודם עמנו. צריך להצביע עליהם ולהשיב על השאלה: האם נניח להם להתרחב עד-כדי קרע, או נמשיך במלאכה הקשה של תפירה וקישור?
ג) תורת ארץ ישראל – הציונות לא תפסה עצמה מעולם רק ככלי פוליטי שנועד להביא לנו מקלט בטוח מפני האנטישמיות. חלומות אודות "חברת מופת" ו"מרכז רוחני" ניסרו בחללה של הציונות כאשר חסרים היו עדיין אמצעים להגשימם.
דווקא היום, כשיש לנו האמצעים, אנו נוטים לצמצם את הציונות לענייני פוליטיקה וגבולות גרידא בעוד שאת שאיפותינו הרוחניות והאוטופיות אנו מבטאים מחוצה לה: מי במשיחיות, מי בקוסמופוליטיות , מי בניו אייג' ומי במדינת הלכה. עלינו לחזור ולחלום בתוך מסגרת המחשבה הציונית ואת זאת לא ניתן לעשות אם לא ניחשף למפעלם ההגותי של חולמים ציוניים שקדמו לנו והתמודדו עם שאלות דומות לשלנו.
במאמרו 'הספר העברי' מניח ביאליק, אביהם הרוחני של רבים מהיהודים הפלורליסטיים, את האדנים להתחדשות התרבות היהודית בארץ ישראל. אליבא דביאליק, תנאי לכל מהלך של יצירה יהודית, ואף של מהפכה יהודית, הוא תפיסת היהדות כלאומיות. לאומיות ולא דת. רק הבנה של המהלך היהודי ללאומיות עברית (כלומר – הציונות) יכולה לשמש קרש קפיצה לכל נסיון התחדשות.
דרשתו המהדהדת של יוד'קה, גיבור ספרו של הזז, עדיין כאן: "אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה...כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני".
האין אנו משחזרים את החלוקה הדיכוטומית והשגויה הזו (הכנענית ביסודה) רק שהפעם, בהיפוכה?! מרוב שביקשנו מזור לנפשנו ביהדות, שכחנו את ציוניותנו. מרוב כמיהה לפיוטי בית סבא, הדחקנו את נגוני בית אבא. מרוב צמא לעבר היהודי בגולה אסרנו על עצמנו לעסוק בציונות כאן ועכשיו.
דתיים יושבי ציון וחילונים יושבי ציון, מוזמנים להבין לעומקה את המחשבה הציונית: איש איש, קהילה קהילה, זרם זרם בהתאם לנטיותיהם: גורדון, ברנר, ביאליק, הרב קוק, ז'אבוטינסקי, בן גוריון, עגנון, לייבוביץ, בובר, אחד העם, הס וכו' וכו'. עלינו לחזור ולהעמיד עלינו את משנתם של אלה ודרכה לבחון את פניהם המגוונים של מקורות ישראל העתיקים. ללא 'משקפיים–תרבותיים' אלה, תמשיך היהדות ותיתפס כרומנטית מצד אחד או כמאובנת מצד שני. כדי שתחזור היהדות ותהיה עבורנו 'תורת חיים', וכדי שתיווצר כאן תורת-ארץ-ישראל ייחודית ובעלת בשורה, עלינו לגשת אל חומרי היסוד היהודיים דרך הכלים שיצרה התנועה היהודית הלאומית-מודרנית שהחלה במפעל כביר זה.
אבי זעירא הוא מנכ"ל שיטים, מכון החגים.
גליון 43 של כתב העת 'חברה', יצא לאור.
מעוניינים לקבל אותו עד למפתן הדלת?
עשו מנוי שנתי ל-6 גליונות 'חברה' בעלות של 90 ש"ח.
אפשר באשראי באמצעות האתר לתרום.קום.
אפשר בשיק ע"ס 90 ש"ח, עבור "יסוד חברה", רח' הגיא 53, תד. 10085, נצרת עילית.
לפרטים נוספים, ניתן לפנות אל נמרוד:
