מאבק סוציאל-דמוקרטי להעלאת שכר המינימום
מאת: יסו"ד :: 2010 / 07 / 25
הצעת החוק של עמיר פרץ להעלות את שכר המינימום ל 4600 ₪ אמנם עברה את ועדת השרים לחקיקה, אך עדיין נתקלת בהתנגדות עיקשת, בעיקר מצד משרד האוצר. המשפטים המוכרים נשלפו, כמו תקליט חוזר אשר מושמע פעם אחר פעם, מאז הימים בהם שלטה הכלכלה הניאו-קלאסית בראשית המאה ה-20. במשרד האוצר הסבירו את התנגדותם בכך ש"העלאת שכר המינימום תייקר את עלויות האחזקה ותביא בסבירות גבוהה לפיטורי עובדים" (גלובס, 23/5/10).
סוגיית שכר המינימום נראית לרבים כסוגיה כלכלית סבוכה. גם אלה המצדדים בהעלאת השכר מטעמים מוסריים וערכיים נותרים פעמים רבות ללא מענה כאשר נשלפת הטענה כאילו העלאת שכר המינימום נוגדת את 'חוקי הכלכלה', ומביאה בהכרח לפיטורי אלה עליהם הם מבקשים להגן. אל מול המנטרות הקבועות יש לחזור ולהזכיר כי למעשה, למדע הכלכלה לא היתה מעולם תשובה חד-משמעית בנוגע להשפעות שכר המינימום. בעוד מודלים כלכליים מסויימים מראים מדוע העלאת שכר המינימום 'אמורה' להוביל לפיטורים, מודלים אחרים, המבוססים על הנחות הכלכלה הקיינסיאנית, מראים מדוע העלאת שכר מינימום אמורה דווקא להגדיל את כוח הקנייה של האוכלוסייה ואיתו להצמיח את המשק כולו.
במקום בו נכשלים המודלים, נכון יותר לבדוק את הנתונים עצמם. ממצאים אמפיריים ממשיכים להראות כי העלאת שכר מינימום אינה מובילה לפיטורים המוניים. גם בישראל, בה הועלה שכר המינימום בעשור האחרון (גם את היוזמה הזו הוביל עמיר פרץ), לא היינו עדים לפיטורים המוניים, אלא אפילו לצמצום מסויים באבטלה. נתונים מרשימים יותר נמצאים כאשר משווים בין מדינות שונות. בניגוד לתסריטי הבלהות אשר מפיצים מתנגדי העלאת שכר המינימום, ניתן לראות שמדינות המתאפיינות בשכר מינימום גבוה (ביחס לשכר הממוצע) הן גם אלה המאופיינות במדדי שוויון גבוהים ובפערים חברתיים-כלכליים נמוכים.
בסופו של דבר יש לזכור כי הוויכוח על שכר המינימום אינו דיון אקדמי-תיאורטי של 'מי צודק', אלא הוא במהותו מאבק בין מרוויחים ומפסידים. העלאת שכר המינימום טובה לעובדים וטובה למדינה, אך היא פוגעת בכיס של בעלי-ההון. אלה האחרונים מגייסים את כל כוחם הפוליטי והיחצנ"י על מנת להאבק ביוזמה.
במציאות בה כמעט מחצית מהעניים במדינה הם עובדים שכירים, מרוויחי שכר מינימום או פחות, העלאת שכר מינימום היא צעד מתבקש, נכון וצודק, אך יש בו גם פוטנציאל עמוק יותר. אנו שואלים את עצמנו לא מעט אילו מאבקים יכולים "לרקוד על שתי החתונות" של קידום הסוציאל-דמוקרטיה. אנו מחפשים מאבקים שמצד אחד יהיו במהותם מאבקים לכינון סדר סוציאל-דמוקרטי, ומצד שני יכוננו את הציבור הרחב שיתמוך בסדר הזה. דומה שהמאבק על שכר המינימום – שרלוונטי לחלקים הולכים וגדלים מהציבור הישראלי – הוא מאבק כזה.
מאמר זה מופיע בגליון 45 של כתב העת 'חברה', שיוצא לאור בימים אלו.
מעוניינים לקרוא עוד?
עשו מנוי שנתי ל-6 גליונות 'חברה' בעלות של 90 ש"ח.
אפשר באשראי באמצעות האתר לתרום.קום.
בטלפון: 1-700-50-2344 [קוד: 240]
אפשר בשיק ע"ס 90 ש"ח, עבור "יסוד חברה", רח' הגיא 53, תד. 10085, נצרת עילית.
המאמר מציג עמדה צודקת, נכונה ואף נכוחה. בנוסף ניתן היה לומר כי העלאת שכר המינימום יוצרת ביקושים מקומיים גדולים יותר ומקטינה את התלות של היצרן המקומי בייצוא, תלות שמקדמת אי-יציבות בגלל תנאי הסחר הלא-יציבים (משברים במדינות אחרות, שערי מטבע תזזיתיים ועוד).
אבל אם כדברי המאמר אין מדובר בדיון אקדמי-תיאורטי של "מי צודק", אז במה כן מדובר? לדברי הכותב\ת, מדובר במרוויחים ומפסידים. אז בסדר, זה שיש פה מרוויחים ומפסידים - זה לכאורה ברור מאליו. אבל האם בנוסף לזה, כלומר בכיוון שהוא נוסף לעניין הצדק, האם אין דרושה כאן חוכמה מסויימת?
הישגים הגדולים ביותר של העובדים בשנים האחרונות הושגו על ידי משא ומתן וייצוג של העניינים המשותפים להם ולמעסיקים. דרך זו נפסלה, אמנם, על ידי כמה מהכותבים הקבועים ב"חברה". אבל איזה הישג השיגה הצעת החוק שנפלה בינתיים בכנסת?
שוב, כישלונה של הצעת החוק איננו מעיד חס וחלילה על מידת נכונותה, או אי-נכונותה. אבל העובדה היא, שהצעה זו נכשלה. איזו תמיכה מקווים הכותבים להשיג מהעובדים, כאשר הדרך שבה הם מציעים להם ללכת, איננה מצליחה?
תודה על תשומת הלב
