מפלגת העבודה 'זכתה' לאות נוסף לשאת על בגדי החג שלה. השבוע ביום ג', בשעה 10:00, עת הפעילו את מערכת ההצבעה בכל אחת מ-159 הקלפיות שהיו פזורות ברחבי הארץ, היא החלה לקרוס. זו הייתה אמורה להיות חגיגה לדמוקרטיה: אמנם אחוזי הצבעה לא היו אמורים להיות מרשימים, אבל כל פרט, חוג, קבוצה ומגזר החברים במפלגה שמו ביטחונם ביום זה – להכריע ולהשפיע בו על המפלגה שהפכה לשק חבטות, מצד רבים, מבחוץ ומבפנים.

הזול עולה ביוקר

השימוש באמצעים ממוחשבים בבחירות לפריימריז אינו דבר חדש בנוף הפוליטי הישראלי. מרצ כבר עשתה זאת בעבר וכך גם מרכז הליכוד וההסתדרות. יום הבחירות היה יכול להיות יום ללא תקלות. מה שעשה את ההבדל כנראה הוא החיסכון: איתן כבל, שמונה להיות האחראי על יום הבחירות, התהדר בתקשורת בהוזלה של עלות מערכת הבחירות. אכן, נראה שעלות המערכת היתה נמוכה משמעותית מהמערכות ששימשו במרצ ובהסתדרות. הוזלה זו התבטאה בין השאר בכך שלא התבצעה בדיקת עומס רוחב-פס ע"י צד שלישי כדי למנוע מקרה בו המערכות קורסות מעומס. זהו מקרה קלאסי של "פתרון זול הוא פתרון יקר".
לכן, בצד היומרה להוזיל עלויות חל על איתן כבל מבחן האחריות כלפי בוחרי המפלגה ופעיליה. ניכר כי יש למצות את הבדיקה עם כלל הצדדים המעורבים לגבי חוסר המוכנות של מערכת ההצבעה.

סוגיית האבטחה

מלבד הכשל הטכני הספציפי, ההערות בגנות הבחירות הממוחשבות הצביעו על כשלי אבטחה שהיא מעוררת. והנה, כבר במהלך היום נכתב באתרי החדשות השונים כי מערכת ההצבעה שהוזמנה ע"י מפלגת העבודה חסרה מספר מרכיבי אבטחה חשובים כנגד כשלים או פריצות:
1. בניגוד לתקנות פדראליות תקדימיות של ממשלת ארה"ב, מערכת ההצבעה של המפלגה לא תוכננה להשאיר עדות פיסית כגון קבלה המעידה על ההצבעה ועל זהות המצביע.
2. שלא כמו כספומטים, מערכות ההצבעה היו על בסיס מחשבים ביתיים, הם היו פשוט מונחים על הרצפה ונגישים– דבר שהיה יכול להקל על ניסיונות פריצה לשרתים המרכזיים.
3. ריכוזיות יתר של מידע - סיכום הקולות תוכנן להתבצע רק בשרתים מרכזיים, לפיכך כדי לשנות את תוצאות הבחירות לא נדרשה פריצה לכלל התחנות האלקטרוניות השונות אלא רק לשרת המרכזי.
גם בתחום זה, השימוש במערכת ה"חסכונית", דרש התאמה ומחויבות למנהל התקין שלא נמצאה פה.

לסיום

אני סבור כי יש לנו כאזרחים עניין בשכלול מערכות הצבעה אלקטרוניות שיעמדו לרשות המפלגות. יש לחשוב על רגולציה בתחום – נאמר לייסד רשות שתוציא מכרז משותף לכל המפלגות בנוגע לבחירות הפנימיות, ותנהל בקרה מסודרת של האבטחה והמנהל התקין בבחירות האלקטרוניות.

אנו ממליצים על מועמדים המקדמים עשייה סוציאל דמוקרטית בטווח הקצר והארוך. גם אם איננו מרוצים מכל מהלכיהם אנו רואים חשיבות בכך שימשיכו בפועלם. אנו רוצים לראות בהמלצה זו קריאה לחיזוק פעילותה של מפלגת העבודה לפי מתווה סוציאל דמוקרטי, שיחזק את מפלגת העבודה ויהפוך אותה לכוח רלוונטי לקהלים רחבים ולכוח חיובי בפוליטיקה הישראלית.
אנו קוראים למועמדים לנטוש את הפיצול הנוכחי ביניהם ולפעול ביחד במאבק הפנימי האמיתי במפלגת העבודה: המאבק להפיכתה למפלגה סוציאל דמוקרטית כנגד הניאו ליברליזם השולט בה היום.
בוודאי יש עוד מועמדים ראויים במפלגת העבודה, אך על מועמדים אלה היתה הסכמה גורפת בקרב חברי יסו"ד.

רשימת המומלצים מתוך הרשימה הארצית:
עמיר פרץ פעל לייצור אחד מהמהלכים הסוציאל דמוקרטיים המשמעותיים של השנים האחרונות: העלאת שכר המינימום. הברית שהחל ליצור עם השכבות המוחלשות הופרעה אך זהו מצב זמני. ברית זאת מתווה את הדרך בה יש להמשיך לצעוד כדי ליצור חזית סוציאל דמוקרטית לרוחב כל החברה בישראל.
שלי יחימוביץ' מניעה מהלך פרלמנטרי של מאבק בלתי מתפשר בגורמים המפרקים את החברה הישראלית. היא עשתה זאת תוך שיתוף מאות חברי מפלגה בגילוי "פצצות" אנטי חברתיות וניטרולם.
נאדיה חילו פועלת במגוון תחומים ובעיקר כיו"ר הועדה לזכויות הילד, ובקידום חקיקה שוויונית בין נשים לגברים. חילו פעלה במרץ תוך הפעלת מגוון הכלים הפרלמנטריים בסוגיות חברתיות כלכליות ובתחום החינוך, ולקידום שיוויון זכויות למיעוט הערבי. היא משתתפת פעילה בכל יוזמה חברתית פרלמנטרית.
אבישי ברוורמן פועל למען הרחבה תקציבית ונטישת הפונדמנטליזם הניאו-ליברלי. פרופ' ברוורמן מכיר את קונצנזוס וושינגטון מבפנים, על כישלונותיו, ויודע שאין בתוכו פתרון למשבר העולמי הנוכחי. מתוך היכרות זאת מוביל פרופ' ברוורמן את ההתנגדות למהלכי משרד האוצר, שלא משכיל להבין כי המציאות הכלכלית השתנתה.

בצד ההנאות הקטנות שהעניקו לנו הבחירות האחרונות (קשה לבחור בין התאדותה של 'שינוי' לבין התרסקותו של הליכוד), הזדקרה לה גם תופעה מדאיגה מאוד: הירידה הנמשכת בשיעורי ההצבעה. עד לשנת 1999, היו אחוזי ההצבעה בישראל, באופן קבוע, מהגבוהים בעולם – כ-80% מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם (מה שאומר שקרוב ל-90% הצביעו, שכן כ-10% מהמצביעים אינם מתגוררים בישראל). במדינה קטנה ומוקפת אויבים, כאשר המאבק האידיאולוגי בין שני מחנות פוליטיים היה מקוטב ואף אלים (רצח יצחק רבין ואמיל גרינצווייג), אחוז הצבעה כזה התבקש.

ברם, בבחירות המיוחדות שנערכו לראשות הממשלה בשנת 2001, היה אחוז ההצבעה נמוך במיוחד - כ-62%. היו שייחסו זאת לעובדה שלא נערכו במקביל בחירות לכנסת. בשנת 2003 כבר התקבע אחוז ההצבעה הנמוך – 67% - והפעם נשבר שיא שלילי עגום: 63.2% אחוזי הצבעה בלבד. שלושה מתוך כל עשרה אזרחים בעלי זכות הצבעה (בפועל) לא באו להצביע. ההסברים שהופרחו לחלל האוויר היו מגוונים: רמתה הירודה של הכנסת היוצאת; אכזבה קשה של המצביעים מהשחיתות במערכת הפוליטית; התחושה - שניזונה גם מהסיקור התקשורתי הציני של הפוליטיקה - ש"כולם אותו חרא". אלא שהפעם, בצד הדאגה הרבה שהביעו חלק מהפובליציסטים, נמצאו גם כמה פרשנים שהסבירו שבעצם, אין ממה לדאוג: זה סימן ל'נורמליות' ברוכה שכן הפכנו – גם בתחום זה – דומים למתוקנות שבאומות.

אני רוצה להציע הסבר חשוב נוסף לירידה בנכונותו של הציבור לאמץ את הסיסמא האלמותית של עמנואל הלפרין לפיה "מי שמצביע – משפיע". הסבר זה קשור בכוחו ההולך וגדל של ההון ובהשפעתו על הפוליטיקה וההשתתפות הפוליטית.

ניידותו הסילונית של ההון היא אחד המאפיינים הבולטים של תקופתנו, בייחוד בעשור האחרון. עוצמתם של השווקים הפיננסיים נתפסת כעובדה קיימת ב'עידן הגלובליזציה'. כך גם יכולתם "להעניש" במהירות ממשלות הסוטות מתכתיביו של 'קונסנזוס וושינגטון' – אותה דת כלכלית חדשה שמקדמים המוסדות הפיננסיים היושבים בוושינגטון (קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי) ושעיקריה הם הפרטה, הקטנת הממשלה (גרעון נמוך, קיצוץ תקציבי רווחה, הפחתת המיסוי) והליברליזציה במעבר ההון והסחורות. דוגמאות שמרבים להזכיר בהקשר זה הן התפטרותו של שר האוצר הגרמני ה'אדום' אוסקר לפונטיין, בשנת 1999, חמישה חודשים לאחר שמונה לתפקיד, כתוצאה מהלחצים הכבדים שהפעילו השווקים בעקבות ניסיונותיו לנהל מדיניות כלכלית שמאלית; וכאן אצלנו, ה'מתקפה' שנערכה על השקל בשנת 2002, לאחר ההסכם בין שר האוצר סילבן שלום לבין נגיד בנק ישראל דוד קליין להורדת הריבית, שגרמה, בסופו של דבר, להרחבת הליברליזציה הכלכלית במשק, באמצעות הרחבת 'רצועת האלכסון'.

במצב דברים זה יכולתן של מדינות לעצב מדיניות כלכלית עצמאית הולכת וקטנה: עוצמתו של הבנק המרכזי המקומי – 'הקבלן המבצע' של המוסדות מוושינגטון - שדוחף לאימוצה של מדיניות כלכלית 'נכונה' גדלה, בעוד יכולתן של ממשלות להמשיך ולספק לאזרחיהן שירותים ציבוריים ברמה גבוהה נחלשת. ניתן לומר כי מראית העין של ההפרדה המתרחבת שבין הספירה הכלכלית לבין הספירה הפוליטית, היא הישגו הגדול של העידן הניאו-ליברלי. תהליך זה מערער לכאורה על עצם הלגיטימיות של שיקולים 'פוליטיים' במסגרת קבלת החלטות כלכליות, אף שברור שאי-אימוצם של שיקולים אלו מהווה בעצמו מדיניות פוליטית ברורה, שמשרתת אינטרסים פוליטיים ידועים. דוגמא יפה לכך ניתן לראות במה שאירע לאחר שהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות, שבהן בלטה עליית כוחן של מפלגות 'חברתיות', ובעיקר – התרסקותן של המפלגות שתמכו, בחדווה רבה, במדיניותו של נתניהו: האפשרות הסנסציונית שעמיר פרץ יתמנה לשר האוצר עוררה עצבנות רבה בבורסה לניירות ערך, ו'בכירים באוצר', כמו גם אדוניהם, 'ראשי המשק', הזהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים מפני כל ניסיון להעז ולנסות לממש את המצע הכלכלי שבו חפץ הציבור, שאם לא כן יקרוס שוק הכספים וההון יברח מן הארץ. במילים אחרות: הדמוקרטיה נעצרת בשעריו של השוק.

אם אלו הם פני הדברים, דומה שהאפקטיביות של הפוליטיקה ככלי לשינוי חברתי – הדגל של תנועות השמאל בעולם מאז ומתמיד – מתפוגגת, שהרי אם ממשלה נבחרת – התוצר הסופי של שיאו של ההליך הדמוקרטי – אינה יכולה לממש את הבטחותיה לבוחרים, מה עוד נותר מתהליך הבחירות? מדוע, אם כך, ללכת ולהצביע?

מובן שזהו תהליך שמזין את עצמו: במקביל לתופעות אלו, הפוליטיקאים הניאו-ליברלים משרישים את התפיסה לפיה האזרח הוא אך ורק צרכן של שירותים, שכל מה שאמור לעניין אותו הוא הורדת נטל המס או שבירת המונופולים, ושמה שחשוב באמת לכלכלה הוא אחוזי הצמיחה ובעיקר המחמאות המפנקות שמגיעות מצידן של סוכנויות דירוג האשראי. אצלנו ניצח בנימין נתניהו על הדיון הזה, בכשרון רב. ההשלכות החברתיות הקשות של צעדים כלכליים 'יעילים' כדוגמת הגמשת שוק העבודה (אובדן הביטחון התעסוקתי) או שחיקתו של סל התרופות (הפיכתה של הבריאות לסחורה) זוכות, לכל היותר, למס שפתיים בדבר 'הצעדים הקשים' שיש לנקוט כדי 'לשקם את הכלכלה'.

כך הולכות ונסדקות תפיסות של אזרחות, הרואות בפוליטיקה מכשיר להשתתפות ההמונים בעיצובו של "הטוב הכללי", ונדחקת הצידה היכולת לדמיין כלכלה – וחברה – אחרת, שהרי "אין אלטרנטיבה". פוליטיקאים שיבואו וידברו על חזון מוסרי או, רחמנא ליצלן, על סולידריות ייתקלו במבטים משתהים ומזלזלים (כפי שהעיד לאחרונה יובל אלבשן על תחושותיו משיחותיו עם צעירים במערכת הבחירות האחרונה). ככל שמצב דברים זה הולך ומחריף, אין להתפלא על כך שאזרחים רבים מקבלים את הרושם שמכיוון שהפוליטיקה איבדה מיכולתה לקדם שינוי, אין טעם ליטול בה חלק. ומי שמוותר פעם אחת על ההשתתפות בהצבעה, לא ישוב אליה במהרה, שהרי, כפי שלימדנו מאיר אריאל, "מי שנדפק פעם אחת – לא יכול להיגמל מזה".

אז מה עושים? המסקנה החשובה ביותר היא שלמרות הכל, אסור לנו לוותר על הפוליטיקה. דווקא ההחלשות בכוחה מזכירה לנו - כפי שהראו לאחרונה ארצות דרום אמריקה – שזוהי האפשרות היחידה שלנו כאזרחים 'לשים רגל בדלת' להשפיע על עיצוב חיינו, למגינת ליבם של אנשי ההון שקולם בקלפי שווה לשלנו. חששותיה של הקהיליה העסקית מפני מינויו של עמיר פרץ לשר האוצר מלמדים דווקא על הבנתה שגם בעידן של כלכלה גלובלית, לא תש עדיין כוחן של מדינות, וכי ביכולתן - כפי שמלמדות אותנו הכלכלות הסקנדינביות - לעצב לעצמן הסדרים כלכליים אחרים, כאלו ששמים את האדם במרכז.

פעילות פוליטית אזרחית ראויה היא, על כן, הרבה יותר מאשר הטלת פתק לקלפי, אחת לארבע שנים (בערך); ישנן דרכים אינספור למעורבות פוליטית, לכל אורך ימות השנה: החל מחברות בוועד ההורים בבית הספר או בוועד העובדים בעבודה; דרך ניהול חיים 'ירוקים' ומופחתי מותגים או בכתיבה ובהפצה של כתב עת סוציאליסטי; ועד מעורבות פוליטית אקטיבית במפלגות פוליטיות, בסניפים, במרכזי המפלגות וביצירת גופי השפעה תוך מפלגתיים.

כיוון פעולה נוסף מצוי, כמובן, בתחום החינוך: החינוך לאזרחות בישראל לוקה מאוד, בעיקר – אך לא רק - בשל הקצאת משאבים מגוחכת. המפגש הראשון של תלמידים בפוליטיקה בין כתלי בית הספר מתרחשת רק בכיתות י"א-י"ב. זהו מצב שחייב להשתנות (לתשומת ליבה של שרת החינוך הנכנסת). אי אפשר להסתפק במסגרות החינוך הבלתי-פורמליות של תנועות הנוער, שכן הן מקיפות, למרבה הצער, אחוזים נמוכים מקרב בני הנוער. ראוי שהחינוך לאזרחות יחל כבר בבית הספר היסודי, ועליו להקנות, לצד לימוד ההיבטים הפורמליים של הדמוקרטיה, גם חשיבה עמוקה יותר על משמעותה המהותית של הפוליטיקה ועל היבטיה המגוונים הרבים.

ההצבעה בקלפי היא, אולי, שיאה של האזרחות, אך היא בוודאי אינה ממצה את המעשה הפוליטי. את המאבק על הבחירות הבאות יש להתחיל כבר היום.

פורסם בגיליון 25 של כתב העת "חברה" - מאי 2005.

התביעה הצודקת הזו נתקלת גם בשאלה הטכנית: כיצד ניתן להבטיח כי אין פגיעה בחסכונות הללו ישירות?
נדמה כי יש צורך להזכיר כי חסכונות אלו מושקעים אצל חברות ביטוח פרטיות, אשר מטרתן רווח גדול ככל האפשר וכל תמיכה בהן מבטיחה למעשה גם אותן עצמן, ולמעשה מעניקה בטחונות לבעלי הון אשר לכאורה אין שום סיבה להגן עליהן.

ויכוח דומה התחולל בארה"ב, ולמעשה עדיין ממשיך שם בצורה של מאבק פרטני על אופן הסיוע הפדרלי למוסדות הפיננסים והכלכליים השונים. בארה"ב, התנאי שהציב צד אחד במשוואה, בו תמכו שטיגליץ, קרוגמן וסורוס, היה סוגים שונים של הלאמה, של בנקים ומוסדות פיננסים.

בישראל נראה שמהלך כזה הוא בעייתי מאוד מנקודת מבטו של האוצר, שמוכן לחלק בנקים במתנה. העיקר להוציא אותם מחזקת המדינה.

כדי להבין את האיוולת בפניה אנו עומדים, צריך לחזור כמה שנים אחורה למאבק על קרנות הפנסיה.
נתניהו בצעד כפול, אך חד צדדי ושנוי במחלוקת, קודם הלאים את קרנות הפנסיה ואז מכר אותן אותן לחברות ביטוח. כעת, לא ברור כיצד ניתן לגבות את אותן חב' ביטוח, בהיותן גופים פרטיים.

צעד נוסף, אך אווילי לא פחות היה הפיכת הבסיס הפינאנסי של קרנות הפנסיה.
המצב הקודם שנוצר אחרי הרפורמה של אמצע שנות התשעים בענף זה, היה שהבסיס הפיננסי של הקרנות היה 70% אג"ח מיועדות של המדינה, אשר כל קרן הייתה חייבת על-פי חוק להחזיק.
הקרנות שמחו לאילוץ חוקי זה מכיוון שבסיס ממשלתי זה סיפק להן יציבות פיננסית במחיר זול מאוד יחסית לחלופות הקיימות בשוק. יציבות זו איפשרה לרוב הגדול של הקרנות להתמודד עם השינויים הדרמטיים במשק בעשורים האחרונים, ולהישאר מאוזנות בניגוד לטענות המטעות של משרד האוצר.

כך או כך, יציבות זו הבטיחה את יציבותן של הקרנות, בלי שהממשלה הייתה צריכה להעביר כסף לכיסו של אף אחד, ובלי תכניות התערבות קריטיות אלא רק בשולי הענף, בקרנות שהבעייתיות בהן נבעה מן השינויים במשק. [קרן עובדי הבניין וכו'].

נתניהו בצעד שהוצג כגאולה וצעד לקראת נאורות האמריקאית, הפך את היוצרות. כעת 70% מהקרנות מושקעות בבורסה. טענתו אז הייתה שאנו צריכים לקחת דוגמה מן המשק האמריקאי, שם מושקעות כל הקרנות בבורסה, וכך הבורסה מונשמת בסכומים גדולים להשקעה.
טענה נוספת של נתניהו הייתה שהשקעות של קרנות אלו יעניקו יציבות לבורסה.
טענות אלו, להן התנגדו רבים, מתבררות היום בכל מופרכותן. הן בדגם האמריקני, אותו ביקשנו לאמץ, והן במציאות שעוצבה כאן על ידי נבחרי ציבורי.

כיום צריך להציב את התביעה לחזור למינון הקודם, או לזה שקדם לו, בו קרנות הפנסיה מבוססות פיננסית על אג"ח מיועדות של הממשלה. אגרות-חובה אלו יבטיחו את יציבותן לאורך שנים אל מול טלטלות השוק.
יהיו תוצאות המאבק הנוכחי אשר יהיו, תביעה זו, ניתנת ליישום נשענת על ניסיון מוצלח קודם, וצריכה להיכנס למרכז הדיון הכלכלי בישראל.

- י.ח. ברנר, "מסביב לנקודה", פרק ה'

הבחירות לעיריית תל אביב הוציאו מהבוידעם את שאלת הציונות בחוגים הסוציאל – דמוקרטים שלנו. במשך כמה שנים, כולנו ידענו לעזור אחד לשני בתוך מפלגת העבודה, במאבק מול גזרות תקציביות שונות, ובעבודה בבתי הספר ובתנועות הנוער, וברקע התפצלנו בין מפגשי יהודים – ערבים, הפגנות מתונות בעד השלום, הקפדה על זכויות התושבים הפלשתינים בשירות המילואים ולחילופין הפגנות תמיכה בסרבנים, מחאה נגד הגדר בבילעין וניעלין, וחלקנו גם לביקורים בכלא הצבאי. ההתמודדות על ראשות עיריית תל אביב בין ראש עיר מושחת שתומך ביוזמות נדל"ן לעשירים על חשבון תושבי העיר, מול מתמודד שנבחר לחבר כנסת מצטיין, שהעביר חוקים סביבתיים וחברתיים רבים, אבל נחשד בתמיכה בסרבנות ובעצם ב"אי – ציונות", מצריכה את כולנו להתמודד עם השאלה – מהי לא-ציונות, וחשוב מכך - האם הוויכוח על סוגיית הציונות הוא כל כך משמעותי, שהוא לא מאפשר שיתופי פעולה בין ציונים ולא ציונים גם בסוגיות אחרות, הרות גורל ככל שיהיו.

במאמר זה אנסה לטעון שבין אנשי השמאל המדיני, הוויכוח בין רוב הציונים לרוב הלא – ציונים הוא כמעט שולי, ומצטמצם לסוגיות קטנות כגון סמלי המדינה, ויכוח תיאורטי לחלוטין על חוק השבות וזכות השיבה ואי הסכמה בדבר הסרבנות כפעולת מחאה לגיטימית. כמובן שאני מקווה שהמאמר יפתח דיון, על דפי "חברה" או במקומות אחרים, ויאפשר לגשר על הפער הזה בדרך כלשהיא.

כשיהודיה ישראלית אומרת על עצמה שהיא לא ציונית, האמירה הבסיסית היא שמבחינתה אין חשיבות מיוחדת בקיום של מדינה יהודית. זו אמירה שנשמעת קיצונית, אבל יש לה כמה דגשים שלעתים לא שמים לב אליהם.
לא-ציונות אין פירושה שמדינת ישראל לא צריכה להתקיים או שלא צריך להיות לה אופי יהודי. ביטול החשיבות האינהרנטית של קיום מדינה יהודית לא אומר שלבני האדם היהודים שחיים בשטחה של מדינת ישראל אין זכות לחיות במדינה שהם יכולים להצביע בה, שתאפשר להם להביע את עצמם לשונית ותרבותית, ושבה הם יהיו מוגנים מרדיפה ע"י קבוצות אתניות אחרות.
לא-ציונות אין פירושה תמיכה במדינה דו-לאומית בהווה הקרוב. לרוב המוחלט של האנשים שחיים בין הירדן לים ברור שמדינה שבה הפלשתינים תושבי השטחים נחשבים לאזרחים תגרום, בסיטואציה הנוכחית, לפחות לאחד משני העמים לחיות תחת דיכוי. זה גם אחד מהפערים הגדולים בטיעונים של הימין – רוב תומכי ארץ ישראל השלמה שאינם תומכים בטרנספר לא באמת היו רוצים לחיות במדינת ישראל שכוללת את כל השטחים, בעיקר כי תוך כמה שנים הם יחיו תחת ראש ממשלה וקואליציה ערביים. באותו אופן, כל שינוי דמוגרפי גדול (למשל מתן זכות שיבה מלאה לפליטי \ מגורשי \ נמלטי \ עוזבי מרצון 48) הוא בבירור בעייתי מכיוון שהוא יקשה על הרבה בני אדם, ובמקרה זה – היהודים תושבי ישראל, לחיות לפי התרבות ואורח החיים שהם רוצים. כמובן שיש לא-ציונים שתומכים בזכות השיבה ויש כאלה שתומכים בפתרונות חלופיים, אבל הקישור אינו מובן מאליו.
המפתח הוא שלא-ציונות קוראת תיגר על הנחת הלאומיות - ההנחה לפיה כל עם, או בפרט העם היהודי (או הפלשתיני), צריך שתהיה לו מדינה משלו, ובמקום זה מנסה לראות איך המהלכים השונים משפיעים על החיים של בני האדם שגרים במזרח התיכון. אולי חשוב בסיטואציה האנושית הנוכחית שתהיה מדינה עם רוב יהודי, אך מה שברור הוא שחשוב שיתאפשר לכמה שיותר תושבים, יהודים וערבים כאחד, לחיות חיים שלמים ומאושרים יותר.

אנסה להדגים את ההבדל בין ציונים ולא – ציונים דרך סוגיית הסרבנות. האמירה של רוב האנשים שמגדירים את עצמם ציונים היא שסרבנות היא פסולה, בלי כל קשר לסיבותיה. מהיכרות אישית עם אנשים ברמות שונות של סרבנות (סרבנות מילואים, פציפיזם, סרבנות שטחים) אני יכול להעיד שהרוב המוחלט של הסרבנים שכוללים את הטעם האידאולוגי בין סיבותיהם להימנע מגיוס, לא משתמטים כדי לעשות קריירה או ללמוד באוניברסיטה בגיל צעיר יותר, אלא עוסקים בפעילות פוליטית וחברתית, לעתים מעורבים בשירות לאומי ושנות שירות ולעתים יושבים תקופות לא מבוטלות בכלא צבאי, כאשר הצבא של היום מספק אלטרנטיבות רבות (כגון הורדת פרופיל) למי שמתעצל לעבוד קשה בשירות.
מעבר לכך, ברור לכולנו (אני מקווה) שיש נסיבות שבהן סרבנות היא מוצדקת – בעיקר אם ניקח דוגמאות קיצוניות כמו גרמניה בשנות מלחמת העולם או סרביה בזמן העימות עם בוסניה. בוודאי שיש מחלוקת האם המצב בישראל קיצוני מספיק כדי להצדיק סרבנות או לא, אבל הוויכוח הוא על הפרטים – לא על העיקרון. רובנו – ציונים ולא ציונים כאחד – מסכימים שיש חשיבות בשירות בצבא של המדינה לה אנו משתייכים, ולו רק בשם הסולידריות, ומאידך שיש מקרים שבהם חייבים לסרב פקודה או לסרב לשרת.

עניין נוסף שעלה בשיחה שהתפתחה בכנס האחרון של מעגל הקבוצות השיתופיות, הוא עניין התרבות היהודית וחשיבותה. לטעמי, העניין הזה כלל אינו רלוונטי לדיון, מסיבה אחת פשוטה – יש ציונים רבים שמזלזלים לחלוטין בתרבות ובשפה העבריים, וישנם לא–ציונים רבים שפועלים במרץ בשדה התרבות העברית. ברור שרב מנטורי קרתא מבין בגמרא הרבה יותר מישראלים ציונים רבים, והאמירה ש"מדינה לכל עם" אינה עקרון חשוב לא דומה לאמירה שעמים לא צריכים לשמר את התרבות שלהם.

סוגיה אחרונה היא סוגיית הסמלים, כגון שירת התקווה, שכביכול עמדה במוקד הוויכוח בין שלי יחימוביץ' לדב חנין. אני מקווה שהציונים והלא ציונים שבינינו מסכימים עם כך שלמיעוט הערבי במדינה קשה לשיר המנון שכולל את המלים "נפש יהודי הומיה". כולנו מתמודדים עם הקושי הזה בדרכים שונות – חלק חושבים שהמצב הוא סביר, ושלמרות שלערבים מגיעות זכויות אדם מלאות כמיעוט, הם צריכים להסתדר עם המנון בעייתי מבחינתם. חלק חושבים שצריך לפעול לשינוי ההמנון בדרכים דמוקרטיות שונות (גם אם הם לא פועלים לכך בפועל כי הנושא לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם), וחלק בוחרים בצעד מחאתי - לא לשיר את ההמנון. אני זוכר שבצעירותי לא אהבתי שמשמיעים את ההמנון מהקלטה בזמן שכולם שרים אותו, כי זה מבדיל בין הזמרת ששרה לשאר עם ישראל. אבל אלה ואלה חילוקי דעות שוליים בעניין סמלים וטקסים, שאולי נתפנה לדון בהם כראוי אחרי שבעיות המדינה שלנו בכמה סוגיות שנוגעות לחיים של אנשים בצורה יותר ישירה ייפתרו.

לפני כמה שנים נכחתי בהרצאה באוניברסיטה העברית של בחורה מעזה בשם סוראייה, שהציגה סרט שמספר על החיים תחת הכיבוש הישראלי. בסוף ההרצאה ניגשה חברה טובה שלי למרצה, וביקשה את המייל שלה. סוראייה הסתכלה על הבגדים של זו שפנתה אליה, שבמקרה היו מדי צה"ל, והסבירה שהיא לא יכולה לשתף פעולה עם מי שמשרת בצבא הישראלי. חוסר יכולת כזו לגשר על פערים סמליים חוסם פעם אחר פעם את האפשרויות שלנו לעבוד ביחד למען המטרות שכולנו מסכימים עליהן – השגת חיים טובים יותר עבור בני האדם שגרים באיזור הקטן הזה של העולם. האם "שאלת הציונות", שניסיתי להראות כאן שאפשר להגביל אותה לכמה פערים קטנים שאינם רלוונטיים במציאות הפוליטית של היום ושל השנים הקרובות (והלוואי שנגיע למצב שאלה יהיו הפערים), היא החוליה שפוסלת את התנור כולו? האם יוזמה חברתית, סביבתית, דמוקרטית ואנושית כמו הריצה של "עיר לכולנו" לראשות עיריית תל אביב, לא זכאית לתמיכה יותר גורפת גם ממי שלא מרוצה מהאופן שבו דב חנין מזיז את שפתיו בזמן שירת התקווה?

בחיים יש פשרות. בכל בוקר אני קם, לובש בגדים שיוצרו במדינה שדורסת בכוחנות ואלימות את חופש הביטוי וחופש המידע ע"י עובדים משוללי זכויות, מצחצח שיניים במשחה שנוסתה על בעלי חיים, ואומר בוקר טוב לחבר לקבוצה שעסוק בהגברת סיכויי התחלואה בסרטן של שנינו. אני עובר ליד בית הכנסת שהיושבים בו מברכים כל בוקר "שלא עשאני אישה", בדרך לעבודה - שם אני מדליק את המחשב שיוצר בתהליכים מזהמים ושרובו אינו ניתן למחזור. בינתיים עולה מולי מערכת ההפעלה ששייכת לחברה מונופוליסטית כלל עולמית. כשאני מתחיל לעבוד ומקבל משכורת, חלקה מממן מערכת בריאות גוססת בתהליכי הפרטה, חלקה מממן תכנית ביטוח ארצית שתבטיח לי חיי עוני לאחר הפרישה, וחלק הולך ישירות למדינה שמנוהלת ע"י מפלגה שלא בחרתי בה שמבצעת מדי יום ביומו שגיאות קולוסליות כמעט בכל תחומי המדיניות. למזלי נשאר לי חלק לעצמי, אותו אני מפקיד באופן אוטומטי בבנק ששייך לבעלת הון שתיקח אותו, ביחד עם עוד קצת כסף שהיא חסכה ע"י פיטורי עובדים ועמלות מופרכות שמוטלות על הציבור, ותשקיע אותו בבורסה, שעליה אני אפילו לא אתחיל להרחיב. בדרך חזרה אולי יהיה לי טרמפ הביתה במכונית שנוסעת על דלק שמקורו, סביר להניח, באחת מהמדינות מייצאות הנפט שתומכת בטרור האיסלאמי הבינלאומי, וזה אם יש לי מזל והוא לא מארה"ב.
נראה לי שאפשר להסתדר עם ראש עיר לא ציוני.

הרן סנד ‏הוא חבר קבוצת מפרש בדרום של אביב ופעיל בעיר לכולנו.

זהירות, נשים לפניך

המספרים מדברים בעד עצמם. לאחר הבחירות האחרונות לעיריות ולרשויות ברחבי הארץ, עמד ממוצע הנשים המכהנות כחברות מועצה על 14.2% ברשויות היהודיות ו-0.5% ברשויות הערביות. שתי נשים בלבד מכהנות כיום כראש עיר - מרים פיירברג בנתניה ויעל גרמן בהרצליה. ב-45% מהרשויות בישראל לא נבחרה בשנת 2003 אף אשה כחברת מועצה.
ההסברים הסוציולוגים לקשיי השתלבותן של נשים, כמו גם בני מיעוטים ומגזרים אחרים הסובלים מתת ייצוג בדמוקרטיות המערביות, כוללים בין השאר תיאוריות אודות ציפיות חברתיות שונות מגברים ומנשים בתחום המנהיגות, רשתות חברתיות המאפשרות מוביליות פחותה לנשים בתחומי ניהול והובלה פוליטית וחסמים על רקע מאבקי כוחות מגדריים בחברה. העובדה הפשוטה היא כי נשים מהוות כידוע למעלה מ-50% מציבור הבוחרים, נוטלות חלק נרחב בסיוע לקמפיינים של מתמודדים שונות (לרוב בהתנדבות), ובסופו של יום סובלות מתת ייצוג חמור בספירה הפוליטית המקומית.

ניתן היה לצפות כי בזירה הפוליטית המקומית יהיה לנשים יתרון ברור ביחס למישור הארצי: עבודת שטח רבת שנים בעיר בתחומים כגון חינוך ורווחה, בהן עוסקות חלק ניכר מן הנשים בישראל, עשויה להוות כר להכרות עם תושבים רבים ותרגום הצלחות באזורים אלו לכוח פוליטי. ההכרות הממושכת עם קבוצות אוכלוסיה נרחבות לאורך שנים יכולה להוות איזון לפעילות קדחנית פנים - מפלגתית, הנתונה לא אחת למניפולציות ממעוזי כוח אליהם קיים קושי מובן לחדור מחוץ. אולם לא כך הדבר, ושיעורן הממוצע של נשים המכהנות ברשויות המקומיות (10.2%) נמוך משיעורן של חברות הכנסת (14.1%).
נימוק אחד למגבלתן של נשים לעיסוק בפוליטיקה המקומית הוא העובדה הפשוטה כי במועצות לא משולם שכר לנבחרים (מלבד ראש העיר או המועצה וסגניו). במדינה בה הכנסותיה ורכושה של אשה ממוצעת נמוכים בהרבה מאלו של גבר (וזאת בשל: אפליה בשכר; בחירה של נשים במקצועות פחותי הכנסה; השקעה מועטה של נשים מזו של גברים בקריירה עקב ציפיות החברה כי תקדשנה זמנן למשפחה; נטייה מועטה של נשים להיות יזמיות ועצמאיות במקום שכירות, ועוד), עצם יכולתן הכלכלית של נשים לעסוק בפוליטיקה מועטת מראש מזו של גברים. ובימנו ברור עוד יותר הקשר בין עוצמה כלכלית אישית של מועמד ובין יכולתו לפעול בפוליטיקה המקומית והארצית.

אז איפה הן השבדיות ההן

אילו פתרונות תנסה לקדם תפישה סוציאל – דמוקרטית על מנת להתמודד עם כשל שוק בולט זה?
ממרתפיהן של ידידותינו הסקנדינביות (מזל שהן קיימות, שאם לא כן ללא ספק היינו צריכים להמציא אותן) ניתן לשלוף את הפתרונות המוכרים אודות אפלייה מתקנת המוכרת בחקיקה, המעלה באורח ניכר את שיעור הנשים הנבחרות, וכמובן את מדיניות הרווחה (שעות עבודה, שמירת מקום עבודה גם תקופה ממושכת לאחר לידה ועוד) המיטיבה עם גברים ובעיקר עם נשים כנושאות דומיננטיות בעול הביתי. אין ספק כי כינונן של מערכות חינוך ורווחה שיווניות ורחבות היצע (החל מיום חינוך ארוך ואיכותי וכלה בהשתתפות מוגברת של המדינה בטיפול בקשישים ובחולים) תשחרר נשים רבות יותר מעול הבית והמשפחה ותאפשר להן שותפות שיוונית בפוליטיקה ובהנהגה, כמו גם בתחומים אחרים. תוכניות חינוך שונות, המופעלות כיום בין השאר על ידי שדולת הנשים ועמותות כגון '"כן" מסייעות לנערות ולצעירות להרחיב את ספקטרום המבט ולראות עצמן משתלבות גם בתחום הפוליטי.
מעבר לכך עלינו להפנות את תשומת ליבנו ולשאול: מי מקדם נשים ברשימות לעיריות ולרשויות? ייצוג שיוויוני לכלל חלקי האוכלוסיה הוא יעד סוציאל – דמוקרטי ממדרגה ראשונה. גם הוא, ולא רק השקעות בחינוך וברווחה, מן הראוי שיהיה שיקול על גבי המפה שתדריך אותנו לקראת הבחירות הקרובות.

לפניכם תרשים ממחקר שעשה מכון ון-ליר ב-2006*. התרשים מראה את חלוקת העושר בין העשירונים של השכירים בישראל, כאשר הקו האדום מסמל את העשירון העליון. זה האחרון עולה מ 25- ל-30% בין 1969 ל-2003 (וממשיך...)
הקו הכחול מסמל את חמשת העשירונים הנמוכים. אלו בבירור יורדים באותה תקופה מכ-30% ל-22%. כלומר חלקם בסך ההכנסות הכלכליות יורד באופן משלים לטיפוס של העשירון העליון באותה תקופה.
הכיוון ברור, כמעט דטרמיניסטי.

מבט שני

אם נסתכל טוב נראה שהאצת השינוי לרעה חלה ב-1985, עת שמעון פרס ויצחק מודעי שילבו ידיים ל"שינוי מבנה המשק" לרעת המשק התעשייתי של ישראל, מאחורי גבה של התוכנית לייצוב המשק ועצירת האינפלציה.
עוד משהו בולט, שימו לב איפה יש בליטה בגרף כנגד הכיוון הכללי, כלומר של ירידה בעושרו של העשירון העליון ועליה בחלקם של הנמוכים? בשנים 74-77.
זו הירידה הבולטת ביותר.

השינוי הזה מדגיש את מה שמצאתי בעבודת המ.א. ותיארתי במאמר ב"חברה" על מהלך מכוון ומצליח של ממשלת רבין 74-77, עם שר האוצר רבינוביץ', להרחבה חברתית ע"י ביסוסה של מדינת הרווחה, וע"י פעולה ישירה לצמצום פערים.

הטשטוש המכוון

ואם זה נכון ואף בולט, למה זה עד כדי כך לא ידוע?
הסיבה העיקרית שהעניין לא ידוע היא כי העניין טושטש. טושטש על-ידי בני התקופה שנלחמו לעצור את המהלך. במערכת הבחירות לכנסת התשיעית, השיח הליברלי אימץ את הקו של "מלחמה בשחיתות" והתמיד להעניק את המנדט רק ל"מי שיכול". מי שהכילו את אותו שיח ויותר מאוחר אף את הפעולה הממשית, היו: הימין הגלוי שבליכוד ובמפד"ל, הליברלים בני המעמד הבינוני והגבוה שהתארגנו בהמוניהם בד"ש, והימין בתוך מפלגת העבודה – פרס ושאר אנשי רפ"י.
כל אלו טישטשו את ההצלחה תוך כדי שקרתה – כחלק מהמאבק הפוליטי שלהם נגדה, הגדיל לעשות עיתון הארץ, סקרתי 50 מאמרים בנושאי כלכלה וחברה בתקופת 74-77 ומתוכם רק אחד אמר משהו חיובי על מדיניות הממשלה, ואף מאמר זה היה מוצנע בעמ' 15.

הדבר בולט במיוחד שכן אפילו לפי הערכים המוצהרים של עיתון 'הארץ', הממשלה השיגה הישגים אדירים כמו הגדלת יתרות המט"ח של ישראל (המצב לאחר מלחמת יום כיפור היה קטסטרופלי).
ואולי לא צריך ללכת שבי אחרי הערכים המוצהרים של עיתון הארץ? אולי, כפי שכולנו מזהים כיום בקלות הערכים האמיתיים של העיתון היו אז" הגדלת פערים ככל האפשר, יצירת שוק עבדים המשרת את העשירון העליון.. אולי?

הארץ וחביביו הפוליטים דאז (פרס, רובנישטיין, הנסיך היה דיין) לא מכעיס אותי כל כך בעניין מסע ההשתקה לגבי הממשלה החברתית-מהפכנית ביותר מאז 1970.

ומי עוד מטשטש בכוונה?
מכעיסים אותי יותר שותפי למאבק לשינוי חברתי.
שלמה סבירסקי כתב לאחרונה בפרסום האחרון של מרכז אדוה, "שרותי רווחה אישיים בעידן של צמצום תקציבי", בחלק הפורס את התיאור ההיסטורי כתוב הפסוק הבא:
"העשור של שנות ה-70 היה ככל הנראה תקופת הזוהר של מערכת הרווחה המדינתית, הייתה זו בין השאר, תוצאה של פעילות תנועת הפנתרים השחורים...." (עמ' 7 למטה).
שימו לב, מי שכותב "בין השאר" מודע לכך שהיו גורמים נוספים, מלבד הפנתרים, שהביאו ל"תקופת הזוהר של מערכת הרווחה". ולפי מה שראינו גורמים אלו היו הממשלה.

למה לא להדגיש זאת? הרי מי שטוען ש"עולם אחר הוא אפשרי" צריך לשמוח על האפשרות להציג דוגמא הסטורית מישראל בה הממשלה אכן הרחיבה את מערכות הרווחה וצמצמה פערים.
שהרי אם יש לנו דוגמא ממשית משלנו – זה יכול להיות גורם משכנע שהדבר אפשרי, אך אולי קשה להשתמש בדוגמא הסטורית המבוססת על מפלגת העבודה? או בכלל דוגמא הסטורית המבוססת על "הממסד"?

לאחרונה, בשיחה שהייתה לי עם חבר שעובד כמרצה לסוציולוגיה. תיארתי לו את השינוי הנ"ל של ממשלת רבין, תגובתו המיידית הייתה "אל תשכח שבשנים אלו ארה"ב העבירה המון כסף לישראל". רוצה לומר, הם אולי העבירו תקציבים לתחומי חברה אבל זה לא כי באמת הייתה להם מדיניות כזו, לא יכול להיות, רק במקרה היו להם קצת כספים לפזר....

אכן היו בשנים אלו מענקים כספיים מארה"ב אך אלו אולי כיסו את הבור התקציבי הענק שפערה מלחמת יום כיפור ואת צרכי ההצטיידות הצבאיים האדירים שלאחר המלחמה.
העניין החשוב כאן הוא העמדה הבסיסית של פעילים חברתיים שמאליים רבים: לא יכול להיות שממשלה/ממסד בישראל פעלו במכוון לצמצום פערים והרחבה חברתית, בטח שלא יכול להיות שמפלגת העבודה עשתה זאת..

ואם זה קרה, הרי שזה בטח בגלל מורא הפנתרים, הפעילים החברתיים וכו'
האמת היא שמורא הפנתרים (שתרומתם החשובה לחברה הישראלית צריכה להיות מוזכרת שוב ושוב) לא היה חזק ב-74, המלחמה הסיטה את המיקוד מהם.
לראיה, בכל הדיונים בוועדת הכספים בענייני כלכלה וחברה, רק פעם אחת מזכיר אותם שר האוצר, והוא עושה זאת כדי לחזק את טיעוניו באשר למה חשובה הרחבה חברתית, אבל גם הוא לא משתמש בנימוק הזה בהמשך.
זה כבר לא נימוק משמעותי, בעיקר כי כבר אין מורא.

העמדה הזו של הפעילים השמאליים מתחוורת גם מהעובדה הפשוטה שהתרשים המוצג בתחילת המאמר, לא הביא לחקירה ודרישה מה קרה בשנים שבהן, הוא הולך "כנגד הכיוון", למשל השנים 68-71, מה צמצם אז פערים, ומצד שני, אולי גידול הפערים ב-71 הוא מהגורמים להתעוררות הפנתרים?
ומה קרה בין 84 ל-86?
בכל מקרה, היכן נמצאת סקרנות החוקרים לבדוק את המדיניות שצמצמה פערים?
אולי כי הם פשוט יודעים שהממסד כל הזמן יגדיל פערים.

אנחנו יודעים, אל תפריעו לנו עם העובדות

הדבר הזה, של הנחה א-פריורית שכל הפוליטיקאים, כל הממסד, פשוט לא רוצה לשנות, בלט לי בדיון שראיתי בטלוויזיה לפני כשבוע.
בן דרור ימיני הוזמן להסביר את טענתו ש"הפוליטיקאים המזרחים" פעלו בדרך-כלל לרעת המזרחיים. הוא הביא דוגמאות רבות לנבחרי ציבור מזרחיים שעיקר פעילותם הקטינה את מדינת הרווחה והגדילה פערים. טענה נכונה וחשובה.
איתו ישבה באולפן פעילה חברתית, (לא קלטתי את שמה – מצטער) וברגע שבן דרור ימיני רצה להגיד ש"היו גם אחרים, למשל עמיר פרץ" היא קפצה להגיד ש"גם עמיר פרץ" בגד במזרחים. בן דרור ימיני מיד הסכים.

מדוע?
אפשר לתלות בעמיר פרץ "בגידה" בכך שלקח את משרד הביטחון, אם כי אין לזה שחר לדעתי, שהרי לא יכול היה לקבל את משרד האוצר ואפשרויות אחרות אינן מהוות שינוי. (נשאיר בצד כרגע את השאלה האם נכון היה שלא להצטרף לממשלה עד שיתרצה אולמרט וייתן לעמיר את האוצר, או שיקים ממשלה עם הימין), ובכל זאת, מה עם העלאת שכר המינימום, וחוק עובדי הקבלן?

עמיר פרץ, למי שאוהב את זה יותר או פחות, אכן שינה במידה מסוימת, קטנה מדי לצערי (ושאלה אחרת היא אם אפשר היה יותר) את מצבם של החלשים, בהם מזרחים רבים, ולכן ההתייצבות הביקורתית האוטומטית של אותה פעילה ואף הסכמתו המיידית של בן-דרור ימיני איתה, מעידים על עומק הבעיה של הנחת העבודה הביקורתית: הממסד כולו תמיד נגד החלשים, ולכן לא יכול להיות שממשלה תצמצם פערים בכוונה, ובטח לא ממשלת העבודה.
והעובדות – נתעלם, נטשטש.

מה לאובמה ולכל זה?

הגישות הרדיקליות קיבלו ביסוס תיאורטי בתיאוריות שונות, אחת מהן ייבא לכאן סמי שלום שטרית בספרו "המאבק המזרחי בישראל", שם הוא מתאר את כל מה שקרה עם המזרחים בישראל על בסיס "תיאוריית האפקטים הרדיקליים" שאומרת בפשטות שפעולה רדיקלית שמאלית היא שגורמת בהדרגה לתזוזה שמאלה של החברה (וההפך כמובן, אבל בואו לא נגלה את זה לימין כדי שלא יעשה אותו הדבר).
האמת, לפעמים זה נכון, ולפעמים זה בדיוק ההפך, לעתים הפעולה הרדיקלית מפריעה יותר מאשר עוזרת.

בואו נראה את אובמה, האם פעולה רדיקלית היא שסללה את הדרך שלו לבית הלבן? האם מלקולם איקס ולואיס פרחאן הם שעזרו לזה לקרות?
לי נראה יותר שדווקא קולין פאואל וקונדוליסה רייס, ואפילו דנזל וושינגטון השפיעו הרבה יותר, ואני מתייחס כאן כמובן רק לשאלת הגזע.

ואובמה עצמו, אחד הכישורים הכי מודגשים אצלו הוא היכולת ליצור קואליציות חוצות קווים נוקשים.
באחת התכניות שראיתי עליו הודגש מאד איך אובמה הושפע מראש עירית שיקגו, פעיל פוליטי שחור שהצליח להיבחר כי יצר קואליציה של לבנים פרוגרסיביים ושחורים, כלומר ניצח את פוליטיקת הזהות המפרידה. זה גם מה שאומרים על אובמה, האין בזה משהו מיינסטרימי? האין בזה משהו שאכן יכול להביא יותר שינוי מאשר פוליטיקה רדיקלית שאינה רואה, ואינה מסוגלת להשתמש בהוכחה היסטורית לאפשרות השינוי גם כשזו מונחת לפניה בתרשים כל כך מאיר עיניים?

איך מנווטים? על פי א.ד. גורדון

השאלה של דרכי המדיניות, רדיקלית או "מיינסטרימית" מונחת כל הזמן לפתחנו, והיא שאלה אמיתית, אם יורדים מההכללות של הקצוות.
לשאלה הזו הציג א.ד. גורדון תשובה יפה, שהביא לנו מוקי צור: גורדון התייחס לשאלה איך צריך לנווט את דרכך בחיים (גם בהקשר של תיקון החברה וגם בהקשר האישי), אפשר לנווט בים ע"פ כוכב הצפון, הוא אמר, אלא שאז יש סיכוי שתתקל בסלעים שלפניך ותתרסק, אפשר לעומת זה לנווט ע"פ הסתכלות בים שלפניך, ולשוט לאורך קו החוף, אלא שאז יש סיכוי שקו החוף יקח אותך למקום אחר מזה שאליו אתה רוצה להגיע.
מה שצריך, אומר גורדון, הוא לנווט ע"פ כוכב הצפון וגם על פי קו החוף והסלעים שלפניך.
המהפכה החברתית של ממשלת רבין 74-77 יכולה להוות עבורנו הוכחה שאפשר לשנות את החברה, ושהממסד יכול לעשות זאת ולכן שווה להלחם על זה.
זהו הבסיס לטענה שיש לנו כוכב צפון ריאלי, אלא שכדי להתקדם אליו צריך לנווט בין הסלעים (פואד?) ולעתים לאורך קו החוף....

* מתוך מחקר של מכון ון-ליר: אי השוויון בחלוקת ההכנסות של משקי הבית של השכירים בישראל 1967 - 2003 יצחק ספורטא, סאלם אבו זאיד, דותן לשם. דצמבר 2006.

ה"גלובליזציה" ושאלת תיפקודם של המוסדות המוניטריים הבינלאומיים כגון קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי מזמינה עיון מחודש בתולדות הסכמי ברטון-וודס, שכן עיון כזה עשוי לענות על השאלה האם חולשותיהם של הסכמים אלו הביאו לפירוקם הבלתי נמנע – ואז המסקנה היא שכשם שהגישה שהביאה להסכמים לא התאימה בעבר כך היא איננה מתאימה כיום - או שפירוקם היה תוצאה של מדיניות מכוונת מצד גורמים ששמו להם למטרה לפרק אותם – ואז המסקנה היא הפוכה.

מחקרים רבים מתייחסים לפירוקם של הסכמי ברטון-וודס כאל תהליך שסופו נגזר מראש. על פי מחקרים אלו, הסכמים אלו לא היו מסוגלים לתת תשובות לבעיות הכלכליות שעלו בשנות השישים ושהלכו והחריפו לקראת סוף העשור. על פי הגישה הרווחת, הסכמי ברטון-וודס סבלו מבעיות אימננטיות, ונסיונות שנעשו להצילם נועדו לכשלון מכיוון שנעשו על ידי אנשים שהיו שבויים בדוגמה שחייבה תיאום שערי מטבע. לחיזוק טענתם מביאים כמה וכמה חוקרים את דבריו של מילטון פרידמן, ש"כבר ב-1968" חזה את פירוק ההסכמים. בכוונת מאמר זה לטעון, שכלכלנים כפרידמן לא חזו את פירוקם של ההסכמים, אלא פעלו פוליטית למימוש "תחזיתם".

כיצד פעל מנגנון ברטון-וודס?

על פי ההסכמים הוקמה 'קרן המטבע הבינלאומית', וכל מדינה הפקידה בקרן סכום מסוים בהתאם לחלק שהוקצה לה (quota). דבר זה יצר לקרן רזרבות פיננסיות שנועדו לאפשר לה להלוות למדינות שנזקקו להלוואות על פי תנאים מסוימים. לדולר נקבע שער בסיס בזהב, וארה"ב התחייבה כלפי הממשלות האחרות להמיר דולרים לזהב על פי שער זה. לכל שאר המטבעות נקבע שער נקוב בדולרים, עם טווח גמישות של 1%. שינוי בשער המטבע יכול היה להתבצע רק אם התקיים חוסר איזון מהותי בין ערכו הנקוב לערכו הממשי. בכל מקרה על פי ההסכמים שינוי כזה יכול היה להתבצע רק בתיאום עם מוסדות קרן המטבע.

ההסכמים נועדו לאפשר לכל מדינה לנהל מדיניות במגמה של תעסוקה מלאה, מבלי לחשוש שהדבר יפגע בשערי המטבע שלה. לקרן המטבע הבינלאומית נועד תפקיד של גורם מייצב ומפתח בכלכלה העולמית, גם בשל היותה מקור להלוואות ולאיזון בין מדינות שנמצאות בעודף במאזן התשלומים שלהן למדינות שנמצאות בגירעון. במלים אחרות, ברקע הסכמי ברטון-וודס עמד הרעיון שהמדינות ויתרו למעשה על חלק מעצמאותן הריבונית, והעבירו חלק מסמכויותיהן לגוף בינלאומי מוסכם.

מיגבלותיו של המנגנון

אין ספק שיש צדק בטענה שעצם המגמה ליצור תאום משוכלל בין מדינות היתה ועודנה בעייתית. אדרבא, כבר ב-1944 התייצבו זה מול זה ג'ון מיינרד קיינס שעמד בראש המשלחת האנגלית והארי דקסטר וויט שעמד בראש זו האמריקנית. קיינס הציע כבסיס למערכת הפיננסית הבינלאומית את ה-bancor, מטבע עולמי שהיקף הפצתו בשוק העולמי אמור היה להיות פרי הכרעה של קרן המטבע הבינלאומית, שתפקידה על פי גישת קיינס היה להיות גורם קובע מדיניות ומנווט. וויט לעומתו הציע כבסיס את הזהב, מהלך שפירושו המעשי היה מתן עדיפות לדולר, והגבלת תפקיד קרן המטבע לתיווך בלבד. קיינס התנגד להצעתו של וויט משתי סיבות: האחת – הוא ראה בזהב גורם דפלציוני, והשניה – הוא ראה בעייתיות בכך שמטבע לאומי (הדולר) ישמש גם כמטבע בינלאומי. למרות שההסכמים עוצבו לבסוף על פי דרכו של וויט, קיינס תמך והגן עליהם בלהט בפני הפרלמנט הבריטי.

גם בהמשך הדרך נאלצו מנהיגיו של מנגנון ברטון-וודס להתמודד עם קשיים שהיו קשורים לתפקיד הכפול של ארה"ב בתוך המערכת – הן גורם על, שהמטבע שלו הוא העוגן של כל יתר המטבעות ושמשמש כמנהל המערכת הבינלאומית, והן מדינה בעלת אינטרסים משלה וצרכים כלכליים משלה. צריך לזכור כי תפקיד זה לא יועד לארה"ב מלכתחילה. בתוכניתו המקורית של קיינס היה אמור למלא את תפקיד זה גוף בינלאומי, שמשקף את האינטרסים של כל המדינות החברות בו. גם בהסכמים כפי שעוצבו לבסוף ברוחו של וויט, היה אמור תפקיד זה להיות נתון בידי קרן המטבע, אולם שנתיים בלבד לאחר יישום ההסכמים, כבר ב-1947, היא לא הייתה מסוגלת למלא אותו וארה"ב תפסה את תפקידה.

אמנם האמריקאים היו מחויבים להמיר דולרים לזהב בשער הקבוע רק כלפי ממשלות, אך משעה שנפתחו בשנות הששים שווקי הזהב בלונדון ובציריך, נזקקה ארה"ב להגן גם שם על שער הדולר, זאת משום שהבדלים גדולים בין מחירי הזהב בשוק הפתוח למחיר הזהב הרשמי היו מגבירים את חוסר היציבות של המערכת ומעודדים ספקולציות. במקביל, צרפת תחת דה-גול שלא ראה בעין יפה את הדומיננטיות הגיאו-פוליטית והכלכלית של ארה"ב, עשתה שימוש בפגיעות של הדולר בשווקי ההון על מנת לערער דומיננטיות זו. לעת הזאת - סוף 1967 ותחילת 1968 - היה נחוש הממשל האמריקני להגן על המערכת הבינלאומית ולכלכלה האמריקנית היה מספיק כוח כדי לשמור על הסכמי ברטון-וודס. אך השנים המכריעות לדיוננו הן השנים שבין 1968 ל-1973.

לקראת הכרעה: השנים 1968-1972

בסוף 1968 נבחר ניקסון לנשיאות ארה"ב, על רקע אינפלציה שנבעה ממלחמת וויטנאם ומתוכנית ה" Great Society" של לינדון ג'ונסון. אותה תקופה התאפיינו המשקים בגרמניה וביפן בצמיחה מהירה, דבר שהביא לחוסר התאמה הולך וגדל בין שערי המארק והין לבין הדולר. הפתרונות למצב זה היו: נקיטת מדיניות אנטי-איפלציוניסטית מצד ארה"ב או תיסוף בשעריהם של המארק והיין. כך או אחרת, על מנת לשמור על הסכמי ברטון-וודס נדרשה מדיניות מתואמת בין שלושת המדינות, אלא שלעת הזאת נשבו בארה"ב הרפובליקנית רוחות אחרות.

ניקסון היה מקורב בין השאר לקבוצת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, קבוצה שמעמדה התחזק מאוד בשנים שלפני כן. הדמות הבולטת בקבוצה זו היה מילטון פרידמן שיעץ לניקסון במספר הזדמנויות והיתה לו השפעה רבה על האישים שתפסו עמדות מרכזיות בממשל. דמות בולטת נוספת בקבוצה היה ג'ורג' שולץ, מרצה בכיר לכלכלה באוניברסיטת שיקגו. שולץ כיהן כשר העבודה בשנים 1969-1970, כממונה על התקציב בשנים 1970-1972, ובמאי 1972 מונה לשר האוצר. ל"קבוצת פרידמן-שולץ" היתה עמדה חד משמעית כנגד הסדרי ברטון–וודס בפרט, ומערכת של שערי מטבע קבועים בכלל. הם תמכו במערכת של שערי מטבע חופשיים, שערכיהם נקבעים על ידי כוחות השוק, והביעו עמדתם במסגרת האקדמיה במהלכן של שנות הששים ועוד קודם לכן. גורמים ציבוריים כמו ניקסון שחברו ל'חבורת שיקגו' ידעו היטב מה הנדוניה שהתלוותה לחבירה זו.

ואמנם, את ניקסון ומימשלו הנחתה "מדיניות ההזנחה הנדיבה" ("benign neglect"), לפיה נמנעה ארה"ב מהתערבות בשווקי המטבע הבינלאומיים. ביטוי שיא למדיניות זו היה נאום שנשא ניקסון ב-15 לאוגוסט 1971, בו הכריז נשיא ארה"ב על הסרת מחוייבותה של ממשלתו להמיר דולרים לזהב. בכך נסתם הגולל על העיקרון היסודי ביותר של המערכת: משמעות ניתוק הקשר עם הזהב היתה שהתאמות השערים וקביעת רמת הנזילות העולמית תיעשה על פי קביעת ראשי קרן המטבע בהתאם לרמת הביקוש העולמית, עליה כאמור יכלו מעתה להשפיע גורמים פרטיים.

קבוצת ניקסון-פרידמן-שולץ לא פעלה בחלל פוליטי-כלכלי ריק. מוקד כוח כלכלי שעמד מולם היה ה-Federal Reserve ומוקד כוח מדיני היה שר החוץ קיסינג'ר. מן העבר השני של האוקיינוס תמכו ללא סייג בהמשך תפקוד הסכמי ברטון-וודס אנשי 'קרן המטבע הבינלאומית', שבראשה עמד בשנים האמורות פייר-פול שוויצר, כמו גם מרבית הבנקים המרכזיים באירופה בראשותו של אוטו אמינגר, נשיא הבונדסבנק הגרמני.

המאבק בין שוללי ההסכם לתומכיו היה גלוי לעין כל בועידה שהתקיימה בוושינגטון בדצמבר 1971, ושבסיומה נחתם 'הסכם הסמיתסוניאן' שבמרכזו היה ביטול בסיס הזהב. התחליף לעוגן הזהב אמור היה לבוא בדמות תיאום ונכונות הממשלות החתומות על ההסכם למעורבות בשוק המטבע בשביל לקיים הסדרי מטבע חדשים – אולם בדיוק נכונות זו היא שחסרה בצד האמריקאי. כבשנים הקודמות, לא הסתירו פרידמן ושולץ את התנגדותם החריפה לכל מערכת של תיאום, תוך שהם עמלים לעצב את 'הסכם הסמיתסוניאן' כך, שתישמר קדושת "הדולר חופשי". במלים אחרות, אותם כוחות שהובילו את מדיניות "ההזנחה הנדיבה" עד 1971, היו אלה שניצחו מעתה על מלאכת מדיניות ההתערבות – למעשה אי ההתערבות - בשוקי המטבע העולמיים.

פברואר-מרץ 1973: רגע ההכרעה

רק הגורמים האירופיים נותרו כעת מחוייבים להסכמים, אך גם ענין זה הגיע לקיצו עם המשבר הגדול של המערכת שהתרחש בפברואר 1973. הבונדסבנק הגרמני נדרש להוציא תוך פחות מעשרה ימים כ-6 מיליארד דולר במטרה להגן על הערכים החדשים של המארק. בנקודה זו באה לידי ביטוי ברור המחלוקת העמוקה בתוך ארה"ב בין שר האוצר לאנשי הפדרל רזרב. בעוד שהבנק האמריקאי המרכזי מכר מארקים בשווי 320 מיליון דולר, על מנת לסייע לבונדסבנק להגן על המארק, הצהיר שולץ על תמיכתו בניוד המטבע הגרמני, הצהרה שרוקנה מתוכן את התערבותו של הפדרל רזרב. בנקודה זאת כבר היה ברור "המשחק נגמר". ב-12 לפברואר הודיע שולץ על פיחות הדולר ב-10% ועל כך שלארה"ב אין כל כוונה להתערב בשווקי המט"ח, הכרזה שפירושה מבחינה בינלאומית היה הפעלת עוד לחץ לכיוון של הסרת כל המגבלות בשווקי המטבע.

במרץ 73', היו הין היפני, הפאונד הבריטי, הפרנק השוייצרי, הלירטה האיטלקית והדולר הקנדי ניידים, בעוד הבונדסבנק ממשיך לנסות להגן על המארק, זאת באמצעות רכישת מטבע בהיקף של 2.6 מיליארד דולר ביום אחד בלבד. אמינגר, נשיא הבונדסבנק נקט מדיניות זו חרף לחץ כבד שהפעיל כנגדו מילטון פרידמן לנייד את המארק. הסדרי המטבע הבינלאומיים התמוטטו והמערכת נהפכה למערכת כללית של שערי מטבע ניידים. ב-27 במרץ הוציאה קרן המטבע הצהרה כי "משטר של מטבעות ניידים יכול להיות יעיל בנסיבות מסוימות". למעשה סימנה הצהרה זו את סופם של הסדרי המטבע המתואמים.

קרן המטבע הבינלאומית - המהפך

קרן המטבע הבינלאומית עברה שינוי דרסטי בתפקידה. במשך כל השנים שבהם הסכמי ברטון-וודס היו בתוקף, שימשה הקרן בתפקידה המקורי כגוף המתווך והמתאם את המדיניות המוניטרית הבינלאומית. לאחר 1973, יזמו בנקאים מרכזיים כוולטר ריסטון, יו"ר הסיטיקורפ, שינוי בתפקידה. הבנקים הפרטיים הגדולים, בראשות הסיטיבנק, החלו להלוות את סכומי הכסף הגדולים שהצטברו אצלם למדינות במקום לחברות פרטיות. כאשר מדינות אלו עמדו בפני קשיים להחזיר את חובותיהן, יזם ריסטון את שינוי תפקידה של הקרן ל"למלווה של מוצא אחרון" למדינות אלו. במלים אחרות, תפקיד הקרן היה מעתה להגן על הבנקים המסחריים הפרטיים הגדולים, זאת ע"י הלוואת כספי ציבור למדינות עניות. קרן המטבע לא הסתפקה בצעדים כלכליים "טהורים", אלא הפכה לקובע בפועל של מדיניותן הכלכלית של המדינות הלוות: אלו נאלצו מעתה לנקוט מדיניות מוניטריסטית, שגרמה להם לשקוע למשברים כלכליים וחברתיים כרוניים, תוך ששכבות חברתיות צרות עושות מהמצב הון כלכלי ופוליטי ניכר.

כך הפכה קרן המטבע מגורם המוביל מדיניות של פיתוח ויציבות לגורם שהביא את מדינות העולם השלישי לשקוע בחובות ענק למערב, חובות ששיעבדו את המדינות הללו לחלוטין לאינטרסים של חברות ענק. מעתה גם הלכה והעמיקה השפעת האינטרס העסקי הפרטי של חברות אלו על קביעת המנהיגות הפוליטית במדינות האם שלהן- המדינות המתועשות.

המצב כיום ידוע ומוכר: סכומי עתק של הון ספקולטיבי נעים בשווקי המט"ח בשם "הגלובליזציה והכלכלה החופשית" ומסוגלים להפיל את רוב הכלכלות של 'העולם השלישי', כמו גם לרומם כל מועמד מתאים לשלטון 'בעולם הראשון'. המצב כיום המצב אותו ביקש קיינס למנוע בתוכניתו המקורית – מדינות העולם כולו, עניות כעשירות, משעבדות את מדיניותן הכלכלית הפנימית לצרכי שמירה על ערך המטבע שלהן, ולנקוט מדיניות מרסנת שפירושה אבטלה, מיתון וכרסום מתמשך בחברה החופשית.

סיכום

הקשיים והמשברים שנתנסו בהם הסכמי ברטון-וודס לא היו מהסוג שלא ניתן היה להתמודד עימם. כל זמן שהייתה קיימת נכונות במדינות המרכזיות בכלכלה העולמית לתאם את צעדיהן כדי להתמודד עם המשברים, החזיקו ההסכמים מעמד.

הדיון בגלובליזציה וכיווניה האפשריים חייב לקחת בחשבון את העובדה שב-12 שנותיו האחרונות (והקשות יותר!) של הסכם ברטון- וודס (1960-1972), היו שעורי הצמיחה של 7 המדינות המתועשות כפולים לעומת שעורי הצמיחה שלהן ב-17 השנים שלאחר מכן. בהתאם, עמדו שעורי האינפלציה והאבטלה בין השנים 1960-1972 על מחצית שעורם בשנים 1973-1990. המסקנה המתבקשת היא שאת הדיון בגלובליזציה המתאפיין 'במוזיקה' משיחית יש להחזיר לקרקע המציאות: ההתפתחויות הכלכליות-חברתיות ברבע האחרון 'של האלף הקודם', על מחיריו החברתיים הרחבים שנבעו ממדיניות כלכלית שהיטיבה עם מעטים, מחייבות את כל מי שמאמין בעולם הגון יותר, לשקול מחדש את היתרונות שבחזרה למערכת כלכלית בינלאומית מתואמת, שפויה ולכן אנושית יותר.

מאמר זה הופיע לראשונה בגיליון 36 של כתב העת "חברה".
מאמר זה נכתב במשותף על ידי ד"ר אודי מנור ויאיר רביב.

מושג 'השוק החופשי', תחתיו נוהלה הכלכלה העולמית במאתיים השנים האחרונות, הסתיר למעשה תהליך בו עברה השליטה במנגנונים החברתיים הבסיסיים של: עבודה אדמה והון, מאליטה לאליטה. אלא שהאליטה שהסתתרה תחת מושג 'השוק החופשי', הסירה במסגרת השליטה שלה את כל מנגנוני הויסות הכלכליים-חברתיים שאפיינו את החברה האנושית לאורך ההיסטוריה.

השנה שחלפה בישראל ובעולם כולו, מתאפיינת בהתערבות המאסיבית של ממשלות בשוק ההון, עד כדי הפיכתן במהלך חודש ספטמבר, לשחקן המרכזי. ממש כמו בארה"ב.
בישראל המהלך משובב נפש במיוחד, משום שקדמו להתערבות המאסיבית של הבנק המרכזי, הכרזות שצעד כזה מיותר ומזיק, והוא הדבר שאסור לעשות. אחרי כן נעשתה התערבות קטנה ואחרי כן השקיע בנק ישראל את עצמו בשוק ההון כדי לעצור את התדרדרות שער הדולר.

את מהלך ההתערבות הוביל נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שלכבודו בוטלה רצועת האלכסון באופן רשמי, זאת לאחר שכבר למעשה עוקרה מתוכן עוד קודם לכן. רצועת האלכסון הינה מנגנון שפותח בראשית שנות התשעים כדי לייצב את המסחר בשער המטבע ולספק הגנה של הממשלה מפני ספקולציות פיננסיות. העיקרון המכונן שלה היה שהממשלה דרך הבנק המרכזי ערבה ליציבות שער המטבע, ובעיקר לאופן השינוי בשער זה. ומצד שני היא הקפידה שלא להתערב במסחר השוטף, אלא רק לקבוע לו גבולות גזרה. חריגה מגבולות גזרה אלו, חייבו התערבות בקניה או מכירה של מטבע על ידי הבנק המרכזי. שער המטבע יכול היה להשתנות, כמשתמע משם המנגנון, הוא אלכסוני. אלא שהשינוי לא נעשה בתנודות חדות עליהן ניתן לעשות רווח ספקולטיבי, אלא במתינות כנגזרת מיחסי הכוח בין המשקים והמטבעות השונים.

מנגנון רצועת האלכסון שיקף את המחויבות של המדינה להבטחת יציבות שער המטבע, והגנה עליו מפני מסחר ספקולטיבי. מרגע שהתבססה, הפכה רצועת האלכסון למטרה של אלו ששאפו לפרקה בדיוק בשל סיבה זו. יציבות שער המטבע ובמיוחד ערבות מדינה ליציבות זו, נגדה את האינטרסים שלהם. 'הרצועה' הייתה השדה בו נערכו שני מאבקים פוליטיים: באמצע שנות התשעים בין נגיד בנק ישראל יעקב פרנקל ורה"מ בנימין נתניהו לשר האוצר מרידור, ובראשית שנות האלפיים בין שר האוצר סילבן שלום לנגיד קליין.
תוך כדי מאבקים אלו, פורק מנגנון זה מהכלים האפקטיביים שלו, וכאמור בראשית כהונתו של פרנקל הוכרז פירוקו באופן רשמי.

הרקע למאבקים אלו נח בהסכמי ברטון וודס. אלו היו הפירות של קיינס, תחילתם באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, ופירוקם בין 1971 ל-1973.
המהלך המהוסס של המימסד הישראלי לווה בתביעה שעדיין לא נשמעה כמוה במחוזותינו. תביעתם של עיני ברוש והשר אלי ישי למסות את סחר המטבע. תביעה זו מצטרפת לקמפיין בין לאומי רב שנים, הנקרא על שם הוגו, מס טוֹבין.

המעורבות המאוחרת מידי, והקטנה מידי, של בנק ישראל, באה בתואנה של עקרונות כלכליים קדושים של 'אי התערבות' ו'שוק חופשי'. עקרונות אלו ננטשו כ'כלי אין חפץ בו' על ידי הממסד הכלכלי האמריקאי, והבהירו את מופרכות האופן בו השתמשו בהם במחוזותינו. ניתן לשים לב במיוחד, עד כמה טענות אלו משמשות אידיאולוגיה כדי להצדיק מדיניות הנגזרת לא מעקרונות כאלו או אחרים אלא מאינטרסים.

לא נותר אלא לאחל לקובעי המדיניות הכלכלית, שילמדו מניסיונם ומניסיון עמיתיהם. ניסיון זה מצביע על כך שרק מנגנוני ויסות המבוססים על כוחו של הבנק המרכזי ושל המדינה יכולים לעמוד מול הכוחות הספקולטיביים. כשהם מחוסרי רסן, הם יכולים להפיל גם את הכלכלה החזקה והיהירה בעולם.

זה נכון גם לעולם הפיננסי. הבנק המספק רווח לבעליו, הוקם כדי לשרת את המגזר היצרני, "לייעל" את תהליך הזרמת ההון וההון החוזר. הוא קם כאמצעי בשירות המערכת היצרנית, לא רק כמטרה לעצמה; כך גם חברות הביטוח; כך קרנות הפנסיה. הן נועדו לבטח את רכושנו ואת עתידנו; הן קמו כדי לתת שירות.

לתת שירות, אין פירושו להפסיד, אין פירושו לחיות בשוליים. זהו "ביזנס", שנועד לאפשר ל"עולם המעשי" להתפתח, לייצר, לגדול, להתקדם. הוא נועד לסייע לו ולהנות ממנו, לא למצוץ את לשדו. לא להכריעו. הוא אמצעי לתכלית אחרת, לא מטרה לעצמה.

נראה שאנחנו מצויים בשלב ההשתלטות הסופית של "האמצעים" על "המטרות". "האמצעים" כבשו את התודעה, כלומר את השפה. שפת הפיננסים השתלטה על שפת הייצור.

"מנופים" אינם עוד רק מכשירים - מנוע ומבנה ממתכת - המרימים משאות כבדים באתרי בנייה, מנופים הם גם "מנופים פיננסיים", אותם סכומי כסף המשמשים בטוחה להלוואה שעל גבה ניתנת או נלקחת עוד הלוואה ועוד הלוואה, כשבדרך מקוזזות העמלות הידועות. זהו "מנוף" ההופך דולר לאלף דולר בהקשת מקלדת.

"מוצרים" אינם עוד רק דברים הניתנים למראה, מגע או מישוש, המהווים חלק מצרכינו היומיומיים; מוצרים הם גם "מוצרים פיננסיים", "סטרקצ'רים", ניירות ערך, מניות ועוד כיו"ב. רוב התכלית שלהם היא עשיית קופה מְלא כלום, תוך הפיכת האזרח למהמר בעל כורחו. כך, במקרה של הימור לא מוצלח, הוא עלול לגלות שאין לו קרן פנסיה ושעתידו לוט בערפל.

"מכשירים עתידיים" אינם רק כלי עבודה או מכונות הנמצאים בתהליך פיתוח, אלא כלי הימור הבנויים על ציפיות לתנודות בשוקי הסחורות. "מעו"ף" איננו השראה, או יכולת לצפות למרחוק; "מעו"ף", הוא "מכשירים עתידיים ופיננסיים".

וישנן גם "גדיש", "קמה", "תמר" ו"אילנות", שאינן שייכות לשום חג אסיף, כולן קרנות פיננסיות ששאלו-גנבו שם יצרני ועטו אותו על עצמן בתהליך שבו משתלט הטפיל על מקור היניקה שלו ומכריעו. וכך, ככל שנמחקה מן התודעה החקלאות המעשית, כן צמחה "החקלאות הפיננסית" הווירטואלית.

לקראת השנה החדשה, בימים שה"וול סטריט" עושה את חשבון הנפש שלו, ניכר ספק אם יהיה שם מהפך ממשי. כדאי לדעת שאירועים טראומתיים, על כל הטרגיות שבהם, יכולים לשמש מנוף לשינוי התודעה. אנשים מגלים את הסתירה בין העולם הריאלי לעולם "המומצא". קלונם של היהירים שהבטיחו שהם יודעי כל, נחשף לבסוף. זו ההזדמנות להכות על ברזל התהיות בעודו חם. בתהליך הזה, אסור לשכוח את השפה. יש להשיב לשפה היצרנית את כבודה, זהו חלק מן המאבק על התודעה.

מסקנות מן הטבלה
* ככל שעלותה למעסיק של שעת עובד בשכר מינימום גבוהה יותר ביחס לתוצר הממוצע לשעת העבודה כך שיוויוניות חלוקת ההכנסות גבוה יותר.
* ישנו מִתְאם ברור בין אחוז החברים בארגוני העובדים מכלל השכירים, ובין גובהה היחסי של עלות שעת עובד בשכר מינימום ושוויוניות חלוקת ההכנסות. כלומר: יותר עובדים מאורגנים-יותר שיוויון!
* הטבלה אינה מסוגלת לשקף אכיפת חוקי שכר בכלל ושכר מינימום בפרט, אולם ניתן לראות שלמרות ששכר המינימום החוקי בצרפת למשל גבוה יחסית, חלק מן המדינות המובילות על צרפת עושות זאת בזכות אכיפה בפועל. מדינות אלו מתאפינות לרוב בארגוני עובדים חזקים.
* מבנה דמוקרטי בארגוני עובדים עוזר, ראו מיקומן הגבוה של ארצות סקנדינביה והולנד המתבלטות בתחום זה.

הערות
א- עלות מעסיק כוללת הינה העלות הכוללת בנוסף לשכר בפועל גם את תשלומי מעסיק לביטוחי חובה וביטוחים מטעם הסכמים קיבוציים, תשלום מגולם עבור חופשה שנתית בתשלום, ותשלום מע"מ על שכר עבודה.
ב- בארצות סקנדינביה שכר המינימום נקבע ע"י הסכמים קיבוציים והנתון מבוסס לכן על ממוצע תעריפי המינימום לרבות תוספות כלליות עבור עובדים לא מקצועיים בהסכמים הקיבוציים. הממוצע לא כולל את ענף הבניין ששכר המינימום בו גבוה יותר משמעותית מבענפים אחרים.
ג- בגרמניה נבחר השכר הקובע מבחינת תוכנית Hartz IV שהוא השכר המינימאלי שמובטל רשאי לסרב לעבוד תמורתו ועדיין להיות זכאי לדמי האבטלה הבסיסיים ללא הגבלת זמן.
ד- באוסטריה הנתון מבוסס על שכר המינימום שהוגדר בהסכם קיבוצי כללי ארצי.
ה- בארצות שבהן שכר המינימום קבוע בחוק מתווספות אליו בטבלה זו גם תוספות כלליות מתוקף הסכם קיבוצי ארצי כלל ענפי.
ו- ההנחות בעמודות שתיים ושלוש מטרתן ליצור בסיס אחיד להשוואה תוך נטרול הבדלים בתל"ג ואו בתוצר למועסק.
ז- שוויוניות חלוקת ההכנסות מבוססת על נתוני Eurosat והלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה בנורבגיה ובארצות הנוספות שאינן חברות באיחוד האירופאי.
ח- ההנחה לגבי הצריכה הציבורית היא שניתן לראותה כמתחלקת באופן שווה בין הפרטים בחברה.
ט- הוצאה לביטחון מנוטרלת מבסיס החישוב ולכן אינה מגדילה או מקטינה את שוויוניות חלוקת ההכנסות כולל צריכה ציבורית.
י- אחוז חברי ארגוני העובדים מכלל ציבור השכירים מבוסס בעיקר על ההצלבה בין נתוני הקונגרס העולמי של ארגוני העובדים ה ITUC עם נתונים על היקף כוח העבודה השכיר. בארצות סקנדינביה וגרמניה, המספרים מדוייקים יחסית. כנ"ל בישראל שבה כללתי את גם ארגוני העובדים המקצועיים הפועלים מחוץ להסתדרות ארגונים שאינם חברים ב ITUC. את ההסתדרות הלאומית לא החשבתי כארגון עובדים מסיבות שאינן נראות לי כדורשות הסבר.
יא - שכר המינימום בפועל, הכוונה לשכר המינימום לפני שנעשה התיקנון. כך למשל נניח שהתוצר לשעת עבודה בגרמניה עומד על 10 יורו, התוצר לשעת עבודה בישראל עומד על 5 יורו והתוצר לשעת עבודה בצרפת עומד על 15 יורו. אנחנו מניחים את גרמניה כבסיס להשוואה, ולכן בכדי לקבל את שכר המינימום הישראלי המתוקנן, נכפיל את שכר המינימום בישראל ב-2 (5*2=10). כדי לקבל את שכר המינימום המתוקנן בצרפת נחלק את שכר המינימום הצרפתי ב-1.5 (15\1.5=10).
תוצר לשעת עבודה - סה"כ התוצר של המדינה בשנה, חלקי סה"כ שעות העבודה במדינה בשנה. נתון זה, לעומת תוצר לנפש למשל, לוקח בחשבון את אורך שבוע העבודה במדינה. לדוגמה, בצרפת וגרמניה ישנו אותו תוצר לנפש, אך בגרמניה עובדים יותר שעות, לכן התוצר לשעת עבודה של צרפת גבוה יותר. השוואה על הבסיס הזה לא תטה את התוצאות לטובת מדינות בהן אין הגבלה לכמות שעות העבודה כמו ההשוואה המקובלת על בסיס תוצר לנפש.


הטבלה נערכה, הוערה והוארה ע"י ד"ר עמי וטורי - מרצה באוניברסיטת חיפה ובמכללה החברתית-כלכלית, ממייסדי כוח לעובדים וחבר יסו"ד.

בגיליון:
* ויכוח על אופיו של 'אופק חדש', ההסכם השנוי במחלוקת בין הסתדרות המורים ומשרד החינוך.
* דיון על המשך הדרך המפלגתית: האם פועלים בתוך מפלגות קיימות? האם מחוץ להן? וכיצד?
* הסתכלות מקיפה על הקורה במערכת החינוך היום: סיכום שנת השביתה, דיון על ה"הישגיות" וה"מצוינות" כערכים המכוננים של מערכת החינוך הישראלית, והנזקים בכך, הסתכלות על החינוך במזרח ירושלים ובמגזר הערבי ועוד.
* המשך דיון על הדרך לכונן חברה סוציאל-דמוקרטית בישראל.

התוכן:
* שנת שביתה – ראיון עם מיה סולניק / יואב רובין.
* 'אופק חדש' אינו רפורמה בחינוך / ענת שניידר.
* 'אופק חדש' – לא מהפכה, אלא תוספת משאבים מערכתית בשילוב "אורות" ו"צללים" / יאיר אלברטון.
* מזרחה מכאן – הרהורים על חינוך וגבולות / אסתי קירמאייר.
* אסון ההישגיות בחינוך / שי כהן.
* על "עידוד מצוינות" כמסך עשן / עודד גולדרייך.
* 'המעשיות' כמנוס מן הסוציאל-דמוקרטיה / דני גוטוויין.
* לאחד את הסוציאל דמוקרטים, להשמר מטהרנות. תגובה למאמרו של דני גוטוויין, חברה 36 / דודי נתן.
* מפלגה סוציאל-דמוקרטית, כיצד? / אורי יזהר.
* מודל הכלכלה הדמוקרטית: חלק שני / דיוויד שוויקארט.
* מה עניין שמיטה? / אורי אמיתי.

הצטרפו למנויי 'חברה'
כל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.

חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 90 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, ניתן לעשות בטלפון: 03-9533398 או באתר 'לתרום.קום'

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לדודי נתן, רכז ההפצה של כתב העת.

קול קורא לכותבים
חשוב לנו להרחיב את מעגל הכותבים ב'חברה'. יש לנו עניין במאמרים העוסקים בקשת רחבה של תחומים: חברה וכלכלה, סביבה, פוליטיקה, תרבות ועוד, כשהדגש הוא להפוך את 'חברה' לבמת שיח מורכב ומעמיק על פתרונות סוציאל-דמוקרטים לחברה הישראלית והעולמית.
למשלוח מאמרים ושאלות, דוא"ל המערכת: editor@yesod.net

"כל אימת שדובר על כמות מבוטלת של רובלים לתשלום שכר-עבודה או למתן פרס לבחורים, היתה מהומה-של-שערורייה בפועל-ממש מתחוללת ב"אולימפוס". הוגי-הדעות בפדגוגיה היו מאמינים אמונה שלמה, כי לא נברא הכסף אלא על ידי השטן [...] יחסם אל הכסף ואל שכר-העבודה היה של חרדת-בהלה רבה כל כך, עד שלא היתה שום אפשרות לבוא אליהם בטענה של הגיון"...

בהמשך דווקא נעשה שימוש בשכר:

"מתן שכר-העבודה הונהג בין הקומונארים כאילו אין שום פדגוגיקה כלל, ולא שטן-המשחית ולא יצר-הרע. כשהרצו המחנכים לפני סולומון בוריסוביץ' את הבעיה הפדגוגית שבשכר-העבודה, היה סולומון בוריסוביץ' טוען לפניהם: - הרי עלינו לחנך, מקווה אני, אנשים פקחים. וכי איזה איש פקח הוא זה, אם עובד הוא שלא על מנת לקבל פרס? - סולומון בוריסוביץ', והאידיאות, לדעתו, אינן ולא כלום? - אדם כשהוא מקבל שכר, מיד מנצנצות בלבו אידיאות רבות כל-כך, שאינו יודע מה לעשות בהן. וכשאין לו כסף, הרי אין בליבו אלא אידיאה אחת: היכן להשיג גמילות-חסד? ..."

במאמר מוסגר אומר, כי אותה טעות מופיעה בהבנה של מושג הקיבוץ. אינני עובד למען משהו חיצוני לי, כשאני מנסה להשיג תוצאות יותר טובות בעבודה; אלא, אני מזהה את האינטרס שלי בתוך הדברים. אינטרס איננו דבר מגונה. מה שקובע הוא, לאן האינטרס מוביל אותנו.

במאמרים שאני קורא מאת דני גוטווין, טעות מסוג זה היא כמעט קו מנחה.

במאמר שיצא ב"שווים" ב- 1 ביולי, כותב דני:

"...לפי עמדה זו [ה"חברתית"], שמירה על רלוונטיות פוליטית מחייבת לבחור בין 'האופציות הריאליות' העומדות להכרעה כאן ועכשיו, ולא להאבק על עקרונות ורעיונות שסיכויי הגשמתם במציאות הקיימת קלושים. מהגיונה של טענה זו נובע כי מאחר שכאן ועכשיו מי שקובע את חוקי המשחק הוא הניאו-ליברליזם הרי שלא תיתכן פעולה פוליטית ממשית – להבדיל מצדקנות אוטופית – אלא בטווח האפשרויות שיוצר ומגדיר משטר ההפרטה ומתוך בחירה רק בין הדרכים שהוא מציע. ואולם, בדרך זו הופכת 'הראליות הפוליטית' מהתמודדות עם האילוץ הניאו-ליברלי, לעמדה שמרנית הנכנעת לו ומאשררת את משטר ההפרטה, תוך הצגה של כל ניסיון – של תומכי מדינת הרווחה, למשל – לפרוץ את גבולותיו, כחסר סיכוי. כך מתגלגלת 'הריאלית הפוליטית' של החברתיות לכדי מנגנון המשכפל את הטענה הניאו-ליברלית ולפיה הגם שמשטר ההפרטה מאפשר חלופות שונות בתוכו, הוא עצמו נטול חלופות. עולה אפוא, שדווקא במקום שבו מתיימרת החברתיות להיות פוליטית היא הופכת לא-פוליטית..."

אנסה להתמודד עם הטעות של דני על-ידי ניתוח הטקסט של מאקארנקו.

מה בעצם טוען מאקארנקו?

הסיטואציה של נוער עבריין היא בעייתית לא בגלל הגדרות כאלה או אחרות של מעמד, או של תודעה או דימויים, הממלאים את מוחו של הנער. אלא, ניסיון החיים הממשי של הנער הוא כזה, שאין מקום כלל לתודעה, דימוי וכולי – אחרים מאשר אלה הקיימים. למשל, הבעיה נמצאת בכך, שהשגת סיפוקים מיידיים היא הדרך היחידה לגרום לאותו נער לעשות מעשה, איננה תוצאה של הכרתו הפנימית. להיפך – ניסיון החיים הממשי של הנער, הוא זה שהביא אותו להכיר בכך שאין כל תוחלת במעשה פרודוקטיבי כלשהו. מעשה פרודוקטיבי כזה, מטבעו מתגמל רק כעבור זמן רב, יחסית לעולם המושגים של ילדי-הפקר.
כדי לשנות את הכרתו הפנימית של הנער, אין דרך אחרת אלא אם הפרס סמוך וקרוב ממש. כך, תוך זמן אפשר להראות לו, כלומר – ליצור אצלו ניסיון אחר, לפיו קיים תגמול גם במעשים מסוג חדש.

אם אני לוקח את מה שאני מבין מדברי דני, אז אני מסכים דווקא, כי לא תיתכן פעולה פוליטית ממשית, אלא בטווח האפשרויות שיוצר ומגדיר המשטר הקיים – יהיה זה משטר ההפרטה או אחר.
בייחוד, אין דרך לשנות את המציאות הקיימת, אלא מתוך התייחסות אליה כנקודת-מוצא. אחרת המעשה איננו פוליטי, אלא הוא מהווה נקיטת עמדה מוסרית ותו-לא.

ההגדרות המילוליות והפרדיקאטים המוסריים שאנחנו מחילים על המציאות, אין בכוחם כשלעצמם, לשנות את אותה מציאות. האחריות שלנו צריכה להיות קודם-כל, כלפי תהליך שעשוי ליצור מציאות חדשה, ולא כלפי פראזות, שמצידן אין להן אחריות כלפי דבר.

הטעות הגדולה יותר של דני היא בזיהוי מנגנוני הפעולה של הפוליטיקה. אין הפוליטיקה נקבעת על ידי פראזות; כיוון ההתקדמות בוודאי לא נקבע על ידי נקיטת עמדה המנותקת מהכרת המציאות הקיימת.
דני מתאר דבר, שהוא קורא לו בשם "ריאליות פוליטית" (מרכאות במקור), כעמדה הנכנעת לאילוץ הניאו-ליברלי, לעמדה שמרנית, מאשררת את משטר ההפרטה וכולי וכולי. מה לעשות, שהדבר שקובע איפה נמצא הכוח, מה גודלו ואיך ניתן למצוא בו נקודות-משען לצורך קידום מדיניות מועילה יותר, איננו טיעון כזה או אחר על מידת הצדק שיש בו.

אהוד ברק בעת כהונתו כראש ממשלה, הביא לממשלה לאישור את רפורמת המס של בן-בסט, שהיה בה מס על ירושה, מס על רווחי הון ועוד מרכיבים.
עמיר פרץ קרא לאותה רפורמה "אנטי-חברתית", בגלל מיסוי על קרנות ההשתלמות. פרץ לא פעל רק לביטול אותו מרכיב של הרפורמה, שהתנגד לו. במקום זאת, פרץ נתלה בו כדי להשתלב במאבקו של המאיון העליון נגד מיסוי ההון.
לעומת זאת, כאשר עלתה לדיון רפורמת המס האחרונה שהביא לממשלה שר האוצר רוני בר-און, עופר עיני הצליח לבטל בדיוק את המרכיב הזה – מיסוי על קרנות ההשתלמות. הוא עשה זאת תוך שילוב התעשיינים כבני-בריתו במאבק. לדוגמה, כשההסתדרות איימה בשביתה כללית, המעסיקים הודיעו כי לא יבקשו כלל הוצאה של צווי-ריתוק!
ברור, כי מי שאמון על חלוקת העולם לטובים ורעים לפי פרמטרים אידיאולוגיים, עשוי לראות בשיתוף פעולה עם המעסיקים בבחינת "צלם בהיכל". עופר עיני, כנראה לא קרא את אותם כתבי-קודש.

אותו "מנגנון המשכפל את הטענה הניאו-ליברלית" כדברי דני, הוא מעניין, אבל הוא איננו העיקר.
לשיטתי, עד כמה הטענה הניאו ליברלית משתכפלת או לא, זו בעיה של פילוסופים, ואינני מזלזל בה. אבל זו איננה בעיה של פנסיה, שערי מטבע, מחיר החשמל ומע"מ על מזון.
דני מקפיד שלא להתייחס לאינטרסים, שהם אלה שבסופו של דבר קובעים, את התייחסותו של גורם כלשהו, כלפי שאלה שע