מאמר זה פורסם בגליון 48, שיצא בחודש פברואר בכתב העת 'חברה'.
במאמר זה אני מביא לפני קוראי 'חברה' את המסלול שעשיתי, מפועל ייצור לפעיל חברתי, וכן אני מנסה לברר כיצד אפשר לעשות שינוי בסדרי העדיפויות בחברה הישראלית. לנו, מהפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית, יש את הברירה.
בתשעה ביוני 2004, פוטרתי מעבודתי כעובד קבלן במפעלי ים המלח. שום דבר בְּעָבָרי לא הכשיר אותי להיות פעיל חברתי למען זכויות לעובדי קבלן. גם אז, כהיום, התנגדתי לתהליך ההפרטה של חברות ממשלתיות ככלל ושל מפעלי ים המלח בפרט. ראיתי בהפרטה אסון חברתי-כלכלי ואף הצבעתי על עירי, דימונה כמיקרוקוסמוס לבחינת ההפרטה על ציר הזמן הארוך. הן ההיבטים החברתיים והן ההיבטים הכלכליים של אותה תקופה השתלבו לכדי תמונה אשר הייתה אמורה להתריע בפנינו על הרעות החולות של הפרטת משאב הטבע הלאומי המופק מים המלח. נוצרו תופעות גלויות של יצירת מעמדות בתוך העיר והרחבת הפערים החברתיים, וכן תופעות סמויות: עושר רב וממוקד המגיע לקבוצה קטנה מאוד שאינה תורמת מאומה לכלכלה המקומית והמתפתחת או לקהילה הסובבת אותה.
הסוגיה של זכויות לעובדי קבלן תפסה תאוצה ואוזן קשבת במרחב הישראלי החל משנת 2004. חשתי שישנה נכונות ציבורית להקשיב לחשיפת דפוסים של 'עבדות-מודרנית' הקיימים בישראל, כפי שנחשפו בסרט 'זהב לבן עבודה שחורה'. מעבר לתמיכה הרגשית, התפתח דיאלוג רחב היקף בנושא זכויות עובדים והפרתם החוזרת ונשנית ע"י הרשויות, ובראשן ממשלת ישראל, המעסיקה רבבות עובדי קבלן נטולי זכויות. אין לי שום צל של ספק שההמחשה הויזואלית בסרט של העסקת עובדי קבלן במפעלי ים המלח יצרה את נקודת המפנה שקשרה את בעלי ההון-הממשלה-זכויות עובדים כמקשה אחת שצריך לדון בה בהרחבה, ובדיונים ציבוריים רחבים בין אם באקדמיה ובין אם במרחב הציבורי.
מחוץ לגדר
בשלבים הראשונים של המאבק חשבתי שדפוסי העסקת עובדי קבלן הם 'מורסה' מקומית בדימונה ובמפעלי ים המלח. מהר מאוד התבדיתי, והבנתי שדפוסי העסקת עובדים בהעסקה פוגענית דוגמת 'עבדות מודרנית', פושטים בכל רחבי מדינת ישראל. למדתי גם כי התורה הקפיטליסטית אינה יודעת להבדיל בין דתם, מוצאם, צבעם ואמונתם של קורבנותיה. היא פוגעת בכולם. כך מצאתי את עצמי נאבק למעשה גם על זכויותיהם של ערביי ישראל ופלשתינאים. הרי אי אפשר לדרוש זכויות לעובדי קבלן המתבססות על זכויות האדם מבלי לְכַנֵס מתחת לאותה המטריה את כל בני האדם.
עם החשיפה התקשורתית הגדולה, המרחב הישראלי הפוליטי והמרחב של הארגונים החברתיים ניסו לקטלג אותי תחת תוויות, כל אחד לפי הבנתו. השמאל הישראלי ראה בי לוחם צדק למען זכויות האדם ועובדי הקבלן, אבל נרתע ממני, היות שנוסף על כך, הייתי לוחם ימ"מ, שילדיו קצינים בצה"ל, נאמן למדינה ולדגלה. לעומתו, הימין הישראלי מאוד נרתע מכך שהאמירות השמאליות אינן מסתכמות במתן חשיבוּת לפעולה לקידום מאבק עובדי הקבלן. לא נותר לי אלא להמשיך ולפעול מתוך הבנה כי בתוך הניגודיות הישראלית בין יוניות לנציות פוליטית לא אקבל תמיכה מהותית למאבק.
נקלעתי גם לסיטואציות שדרשו ממני להתעלות מעל הנורמה, ולהתמודד עם סוגיות מאוד קשות. זכור לי, שהגעתי להרצאה במכון שפינוזה בירושלים, כשאני מודע לכך שד"ר ישי מנוחין, ידידי, פועל בנחרצות להביא את קציני צה"ל, בהם בני, לבית המשפט בהאג כפושעי מלחמה. אך למרות הידיעה הכואבת, הופעתי בסמיכות אליו, בשם המאבק למען זכויות לעובדי קבלן. מהצד השני הופעתי להרצאה בפני המטה כללי של צה"ל, בידיעה ברורה שיש שם אנשים אשר מפרים זכויות אדם בשטחים ובכלל, ובשם המאבק דיברתי גם איתם. הקוטביות הזאת הובילה לתגובות קשות מהימין: החל מזה שאני פועל בשם הקרן החדשה לישראל ולמעשה אני סוכן של קרן פורד (קרן המואשמת באנטי ציונות על ידי הימין. המערכת), ועד לכך שאני סוכן סמוי של השמאל הפוסט-ציוני שרוצה לקעקע את יסודות המדינה. מהשמאל טענו שאני 'הורג' ערבים, מניף דגל ישראל, וכי אני בכלל סוכן של הימין בשורות השמאל. כך נשארתי עם מאבק, עם תוויות ועם המון 'רעש' שהשאיר אותי מנודה ומחוץ לגדר במרחב הפוליטי הישראלי.
הברירות השונות
הפנמתי כי אני לבד. בתחילה עוד ביקשתי סיוע ותמיכה מארגונים, ואמנם, ארגונים שונים נתנו לי במה לדבריי, אך מעולם לא נתנו לי בית. תמיד נשאלתי מה 'הטייטל' שלך? מה לרשום על המסך? ואני מעולם לא ידעתי לענות. אולי לא עניתי כי בחרתי להישאר 'מחוץ לגדר', בדיאלוג תמידי עם כולם, ומתוך הבנה בסיסית ששינויים לא יגיעו מהפוליטיקה המפלגתית, ובוודאי לא מהארגונים החברתיים. הייתי משוכנע כי שינויים חברתיים מבניים ועמוקים יכולים להגיע רק מפעילות חוץ פרלמנטארית, וכי אין למערכת הפוליטית ולארגונים החברתיים את הכלים לבצע שינויים קשים שיערערו את עצם קיומם האלקטוראלי והארגוני. שמתי מבטחי ברעיון, כי לעומת אלו, המאבק חברתי הקורא תיגר על הכללים חייב לפעמים לפעול מחוץ לכללי הדמוקרטיה על מנת להביא לשינויים מרחיקי לכת.
התורה הקפיטליסטית הפכה ברבות הימים ל'קפיטליזם-קניבליזם'. כיום היא נמצאת בשיאה המכוער ביותר עד כה. הציבור מתחיל להבין כי בעלי ההון הופכים את חיי כולנו – אישיים וחברתיים כאחד – לצרים ואנוכיים. אבל הבנתי שכשאנשים מרגישים את האיום של הקפיטליזם בכיס הפרטי שלהם, בשירותים אשר נגזלים מהם בתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך, כשהם מבינים שהם לא שותפים ולא יהיו שותפים לחגיגה הגדולה של 'הצמיחה הכלכלית', ניתן להתחיל ולהראות להם את התורה הקפיטליסטית ואת השליטה שלה בשם עקרון שוק חופשי מפוקפק כחוסר הוגנות.
שלטון הימין הנוכחי, החסיד של תורה זו, חש את הסדקים באמון הציבור והתחיל במסע ארוך לחזק את ערך המדינה ה'קדוש' כערך עליון, שצריך להגן עליו גם במחיר פגיעה באזרחי המדינה. אפשר לומר כי הימין 'גונב' כלכלית את אזרחי המדינה, למען ערך המדינה העליון ועוטף את פעולותיו בסכנה מטילת אימה על המדינה. האזרחים, קורבנות הגיון השוק חסר הרחמים, ש'בזכותו' ירד ערכם החברתי, נקראים כעת, להיות נאמנים למדינה. לדידם, המדינה ו'השוק' אינם תלויים זה בזה.
מנגד, תורת הסוציאליזם הטהור פשטה את הרגל. הסוציאליזם יכול היה להתקיים בתוך מציאות תעשייתית מוקדמת, של כלכלה עולמית חלשה, כשהגידול הדמוגרפי דרש שותפות וחלוקת משאבים בצורה שוויונית, וזה כשלעצמו היה הדבק שאפשר למדינות לשמור על עצמאותן וצביונן. הסוציאליזם החל לדעוך עם התפתחות התעשייה העולמית. אולם בדרך לגסיסתו הסופית ידעה האליטה של הסוציאליזם 'לדבר' עם התורה הקפיטליסטית, להתכסות באיצטלה פוליטית של שמאל ולפעול מאחורי הקלעים כאחרוני הקפיטליסטים. גישת 'הדרך השלישית' היא הדוגמה הקלאסית להתנהלות זו, והמבטא הברור שלו ביותר כיום הוא שר הרווחה יצחק (בוז'י) הרצוג, שבמעטה 'חברתי' מפריט את שירותי הרווחה עליהם אמון משרדו.
סוציאל-דמוקרטיה היא רעיון פוליטי מתוחכם מאוד שאנשיו מגיעים הן מהקפיטליזם הרך, והן מהסוציאליזם. הם יודעים לזהות את הסכנות החברתיות-כלכליות הטמונות בקפיטליזם ויודעים להביא מהסוציאליזם כלים שיאפשרו למתן את הקפיטליזם. אולם, הסוציאל-דמוקרטים בישראל, מתוך שהם מאמינים בפעולה 'בתוך' המערכת, לא מסוגלים לקדם רפורמות עמוקות בכלכלת השוק. האפשרות הסוציאל-דמוקרטית לבצע מהלך רפורמטורי כלכלי-חברתי דועכת אל מול סך הפשרות הפוליטיות הנדרשות לפעולתו בתוך כלכלת השוק. לכן הסוציאל-דמוקרטים בישראל בוחרים לקדם דיאלוגים, מחקרים, והחלפת דעות ואינם מרשים לעצמם להקריב את כל 'סל הכלים' שלהם למען שינוי עמוק ומידי. הסוציאל-דמוקרטים בונים תודעה חברתית חשובה בדרך לשבירת הקפיטליזם העכשווי, אולם אין להם את הכלים לבצע מאבקים מעבר למותר בתוך גבולות המשחק הפוליטי, לכן השפעתם תהיה בטווח הארוך ולא בטווח הקרוב, בעוד החברה הישראלית זקוקה להפיכה חברתית-כלכלית, עכשיו.
מדינה במירכאות
כתושב דימונה הפריפריאלית, אני מסתכל על 'מדינת תל-אביב' מבחוץ. גם ילדיי עזבו את הפריפריה וגרים בתל-אביב, אך, אני לא מוטרד מאבולוציה אורבנית-דמוגרפית שמניעה כוחות חיוביים וכוחות שליליים לעורק העסקי-חברתי הראשי של מדינת ישראל במרכז המדינה. מטרידה אותי המחשבה שבעלי ההון שוברים לנו את הנוסחה של מדינת ישראל. עד לפני מספר שנים 'מדינת ישראל' היה ערך שהתגאתי בו. לא ערערתי על המובן מאליו. מזה מספר שנים התחלתי להכניס את המילה מדינה למירכאות. 'המדינה' גונבת אותי, 'המדינה' רומסת את זכויותיי, 'המדינה' עושקת את מחצבי המדינה, 'המדינה' מנצלת את נעוריי בשם הביטחון, 'המדינה' מפלה אותי לרעה, 'המדינה' מוכרת אותי לבעלי ההון, 'המדינה' מרחיבה את העוני ואת הפערים החברתיים. 'המדינה' כמדינה כשלה כשאזרחיה מתחילים להכניס אותה בין מירכאות.
היו מי שטענו כלפי, כי במהלך המאבקים למען עובדי קבלן וכנגד הפרטת משק המים, אני מפר חוק. אבל אני מסתמך על דבריו של ג'ון בורדן רולס, מחשובי הפילוסופים בני זמננו: "המרי האזרחי הוא אקט פומבי שנועד להביא לשינוי מדיניות שמביאה לעוול. המרד נעשה במסגרת נאמנות למערכת כולה והוא רק נגד אותה מדיניות". מבחינתי, העיקרון דומה לעקרונותיו של גנדי בצעדת המלח המפורסמת מ-1930, אשר הובילה לעצמאות המדינית של הודו מהאימפריה הבריטית. דיינו, לקחת אחריות ציבורית בעזרת מרי אזרחי לא אלים, כדי להביא לשינוי סדרי העדיפויות.
אני יכול לומר בוודאות דמוקרטית, כי אני לא מפר חוק, וכך גם אותם רבבות אזרחים שנאבקים למען זכויות לעובדי קבלן ומיגור תופעת 'העבדות המודרנית', ואותם רבבות אזרחים שאינם משלמים לתאגידי המים כאקט של מחאה חברתית. אנחנו אזרחים עם אחריות חברתית הפועלים נגד העוולות שניחתות עלינו בידי 'מדינה' שבחרה להסיר מעל עצמה כל אחריות כלפי אזרחיה.
אני בוחן במשנה זהירות את ההשלכות לקריאה למרי אזרחי, אני מודע לסכנות ל'מדינה' באזרחים שעולים על בריקאדות ונפיצותו של כאוס מתפרץ. אני פוחד מאינתיפאדה אזרחית-חברתית והשלכותיה על 'המדינה'. אולם ולמרות הכול, או ש'נצא מהקופסה' ונפעל, או שקולנו לא ישמע, ואז גם לא יעזרו הקפיטליסטים ולא יעזרו הסוציאליסטים ולא יעזרו הסוציאל-דמוקרטים. נאבד את היקר לנו ביותר והוא המדינה.
ייתכן שאם נשתוק, אנחנו כאזרחים לא ראויים שתהיה לנו מדינה! כי אנחנו לא יודעים לשמור עליה ולהילחם עבורה. בין הבחירה להכניס את 'המדינה' למירכאות לבין יציאה למרי אזרחי והסרת המירכאות מהמילה מדינה, אני בוחר לצאת למרי אזרחי גדול, אקטיבי, ולא אלים. מרי להצלת המדינה לאור חזון חדש ששם את שוויון ערך האדם וזכויותיו בליבת פעילותה של מדינת ישראל.
יצחק ג'קי אדרי הוא פעיל חברתי וגיבור סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה". בימים אלו הוא מוביל את מטה המאבק הארצי בהפרטת המים ותאגידי המים.
]]>
