מסביב לְנקודה: על ציונות ולא-ציונות
מאת: הרן סנד :: 2008 / 11 / 17
כשדיבר על לבו הקול המתון, המיושב והממושך של חַספניק ... כי אברמזון, מלבד שאינו מתחרה מסוכן, הנה אין גם בדעתו להתחרות, מיהר יצחק רבקה'ש לקבל תנחומין קמעא; וכשנתיישבה דעתו לגמרי, חדל להכין את דעת-הקהל על דבר אברמזון בהוצאת לעז ובאנחות-עקיצה, ש"סופר עברי יהיה, במובן ידוע, לא-ציוני, היינו, לגמרי לא – הנשמע כזה?"; ויהיו כל דבריו מאז נאמרים בקרירות, בתור מסיח לפי תומו, כלאחר-יד ובדרך-אגב.
- י.ח. ברנר, "מסביב לנקודה", פרק ה'
הבחירות לעיריית תל אביב הוציאו מהבוידעם את שאלת הציונות בחוגים הסוציאל – דמוקרטים שלנו. במשך כמה שנים, כולנו ידענו לעזור אחד לשני בתוך מפלגת העבודה, במאבק מול גזרות תקציביות שונות, ובעבודה בבתי הספר ובתנועות הנוער, וברקע התפצלנו בין מפגשי יהודים – ערבים, הפגנות מתונות בעד השלום, הקפדה על זכויות התושבים הפלשתינים בשירות המילואים ולחילופין הפגנות תמיכה בסרבנים, מחאה נגד הגדר בבילעין וניעלין, וחלקנו גם לביקורים בכלא הצבאי. ההתמודדות על ראשות עיריית תל אביב בין ראש עיר מושחת שתומך ביוזמות נדל"ן לעשירים על חשבון תושבי העיר, מול מתמודד שנבחר לחבר כנסת מצטיין, שהעביר חוקים סביבתיים וחברתיים רבים, אבל נחשד בתמיכה בסרבנות ובעצם ב"אי – ציונות", מצריכה את כולנו להתמודד עם השאלה – מהי לא-ציונות, וחשוב מכך - האם הוויכוח על סוגיית הציונות הוא כל כך משמעותי, שהוא לא מאפשר שיתופי פעולה בין ציונים ולא ציונים גם בסוגיות אחרות, הרות גורל ככל שיהיו.
במאמר זה אנסה לטעון שבין אנשי השמאל המדיני, הוויכוח בין רוב הציונים לרוב הלא – ציונים הוא כמעט שולי, ומצטמצם לסוגיות קטנות כגון סמלי המדינה, ויכוח תיאורטי לחלוטין על חוק השבות וזכות השיבה ואי הסכמה בדבר הסרבנות כפעולת מחאה לגיטימית. כמובן שאני מקווה שהמאמר יפתח דיון, על דפי "חברה" או במקומות אחרים, ויאפשר לגשר על הפער הזה בדרך כלשהיא.
כשיהודיה ישראלית אומרת על עצמה שהיא לא ציונית, האמירה הבסיסית היא שמבחינתה אין חשיבות מיוחדת בקיום של מדינה יהודית. זו אמירה שנשמעת קיצונית, אבל יש לה כמה דגשים שלעתים לא שמים לב אליהם.
לא-ציונות אין פירושה שמדינת ישראל לא צריכה להתקיים או שלא צריך להיות לה אופי יהודי. ביטול החשיבות האינהרנטית של קיום מדינה יהודית לא אומר שלבני האדם היהודים שחיים בשטחה של מדינת ישראל אין זכות לחיות במדינה שהם יכולים להצביע בה, שתאפשר להם להביע את עצמם לשונית ותרבותית, ושבה הם יהיו מוגנים מרדיפה ע"י קבוצות אתניות אחרות.
לא-ציונות אין פירושה תמיכה במדינה דו-לאומית בהווה הקרוב. לרוב המוחלט של האנשים שחיים בין הירדן לים ברור שמדינה שבה הפלשתינים תושבי השטחים נחשבים לאזרחים תגרום, בסיטואציה הנוכחית, לפחות לאחד משני העמים לחיות תחת דיכוי. זה גם אחד מהפערים הגדולים בטיעונים של הימין – רוב תומכי ארץ ישראל השלמה שאינם תומכים בטרנספר לא באמת היו רוצים לחיות במדינת ישראל שכוללת את כל השטחים, בעיקר כי תוך כמה שנים הם יחיו תחת ראש ממשלה וקואליציה ערביים. באותו אופן, כל שינוי דמוגרפי גדול (למשל מתן זכות שיבה מלאה לפליטי \ מגורשי \ נמלטי \ עוזבי מרצון 48) הוא בבירור בעייתי מכיוון שהוא יקשה על הרבה בני אדם, ובמקרה זה – היהודים תושבי ישראל, לחיות לפי התרבות ואורח החיים שהם רוצים. כמובן שיש לא-ציונים שתומכים בזכות השיבה ויש כאלה שתומכים בפתרונות חלופיים, אבל הקישור אינו מובן מאליו.
המפתח הוא שלא-ציונות קוראת תיגר על הנחת הלאומיות - ההנחה לפיה כל עם, או בפרט העם היהודי (או הפלשתיני), צריך שתהיה לו מדינה משלו, ובמקום זה מנסה לראות איך המהלכים השונים משפיעים על החיים של בני האדם שגרים במזרח התיכון. אולי חשוב בסיטואציה האנושית הנוכחית שתהיה מדינה עם רוב יהודי, אך מה שברור הוא שחשוב שיתאפשר לכמה שיותר תושבים, יהודים וערבים כאחד, לחיות חיים שלמים ומאושרים יותר.
אנסה להדגים את ההבדל בין ציונים ולא – ציונים דרך סוגיית הסרבנות. האמירה של רוב האנשים שמגדירים את עצמם ציונים היא שסרבנות היא פסולה, בלי כל קשר לסיבותיה. מהיכרות אישית עם אנשים ברמות שונות של סרבנות (סרבנות מילואים, פציפיזם, סרבנות שטחים) אני יכול להעיד שהרוב המוחלט של הסרבנים שכוללים את הטעם האידאולוגי בין סיבותיהם להימנע מגיוס, לא משתמטים כדי לעשות קריירה או ללמוד באוניברסיטה בגיל צעיר יותר, אלא עוסקים בפעילות פוליטית וחברתית, לעתים מעורבים בשירות לאומי ושנות שירות ולעתים יושבים תקופות לא מבוטלות בכלא צבאי, כאשר הצבא של היום מספק אלטרנטיבות רבות (כגון הורדת פרופיל) למי שמתעצל לעבוד קשה בשירות.
מעבר לכך, ברור לכולנו (אני מקווה) שיש נסיבות שבהן סרבנות היא מוצדקת – בעיקר אם ניקח דוגמאות קיצוניות כמו גרמניה בשנות מלחמת העולם או סרביה בזמן העימות עם בוסניה. בוודאי שיש מחלוקת האם המצב בישראל קיצוני מספיק כדי להצדיק סרבנות או לא, אבל הוויכוח הוא על הפרטים – לא על העיקרון. רובנו – ציונים ולא ציונים כאחד – מסכימים שיש חשיבות בשירות בצבא של המדינה לה אנו משתייכים, ולו רק בשם הסולידריות, ומאידך שיש מקרים שבהם חייבים לסרב פקודה או לסרב לשרת.
עניין נוסף שעלה בשיחה שהתפתחה בכנס האחרון של מעגל הקבוצות השיתופיות, הוא עניין התרבות היהודית וחשיבותה. לטעמי, העניין הזה כלל אינו רלוונטי לדיון, מסיבה אחת פשוטה – יש ציונים רבים שמזלזלים לחלוטין בתרבות ובשפה העבריים, וישנם לא–ציונים רבים שפועלים במרץ בשדה התרבות העברית. ברור שרב מנטורי קרתא מבין בגמרא הרבה יותר מישראלים ציונים רבים, והאמירה ש"מדינה לכל עם" אינה עקרון חשוב לא דומה לאמירה שעמים לא צריכים לשמר את התרבות שלהם.
סוגיה אחרונה היא סוגיית הסמלים, כגון שירת התקווה, שכביכול עמדה במוקד הוויכוח בין שלי יחימוביץ' לדב חנין. אני מקווה שהציונים והלא ציונים שבינינו מסכימים עם כך שלמיעוט הערבי במדינה קשה לשיר המנון שכולל את המלים "נפש יהודי הומיה". כולנו מתמודדים עם הקושי הזה בדרכים שונות – חלק חושבים שהמצב הוא סביר, ושלמרות שלערבים מגיעות זכויות אדם מלאות כמיעוט, הם צריכים להסתדר עם המנון בעייתי מבחינתם. חלק חושבים שצריך לפעול לשינוי ההמנון בדרכים דמוקרטיות שונות (גם אם הם לא פועלים לכך בפועל כי הנושא לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם), וחלק בוחרים בצעד מחאתי - לא לשיר את ההמנון. אני זוכר שבצעירותי לא אהבתי שמשמיעים את ההמנון מהקלטה בזמן שכולם שרים אותו, כי זה מבדיל בין הזמרת ששרה לשאר עם ישראל. אבל אלה ואלה חילוקי דעות שוליים בעניין סמלים וטקסים, שאולי נתפנה לדון בהם כראוי אחרי שבעיות המדינה שלנו בכמה סוגיות שנוגעות לחיים של אנשים בצורה יותר ישירה ייפתרו.
לפני כמה שנים נכחתי בהרצאה באוניברסיטה העברית של בחורה מעזה בשם סוראייה, שהציגה סרט שמספר על החיים תחת הכיבוש הישראלי. בסוף ההרצאה ניגשה חברה טובה שלי למרצה, וביקשה את המייל שלה. סוראייה הסתכלה על הבגדים של זו שפנתה אליה, שבמקרה היו מדי צה"ל, והסבירה שהיא לא יכולה לשתף פעולה עם מי שמשרת בצבא הישראלי. חוסר יכולת כזו לגשר על פערים סמליים חוסם פעם אחר פעם את האפשרויות שלנו לעבוד ביחד למען המטרות שכולנו מסכימים עליהן – השגת חיים טובים יותר עבור בני האדם שגרים באיזור הקטן הזה של העולם. האם "שאלת הציונות", שניסיתי להראות כאן שאפשר להגביל אותה לכמה פערים קטנים שאינם רלוונטיים במציאות הפוליטית של היום ושל השנים הקרובות (והלוואי שנגיע למצב שאלה יהיו הפערים), היא החוליה שפוסלת את התנור כולו? האם יוזמה חברתית, סביבתית, דמוקרטית ואנושית כמו הריצה של "עיר לכולנו" לראשות עיריית תל אביב, לא זכאית לתמיכה יותר גורפת גם ממי שלא מרוצה מהאופן שבו דב חנין מזיז את שפתיו בזמן שירת התקווה?
בחיים יש פשרות. בכל בוקר אני קם, לובש בגדים שיוצרו במדינה שדורסת בכוחנות ואלימות את חופש הביטוי וחופש המידע ע"י עובדים משוללי זכויות, מצחצח שיניים במשחה שנוסתה על בעלי חיים, ואומר בוקר טוב לחבר לקבוצה שעסוק בהגברת סיכויי התחלואה בסרטן של שנינו. אני עובר ליד בית הכנסת שהיושבים בו מברכים כל בוקר "שלא עשאני אישה", בדרך לעבודה - שם אני מדליק את המחשב שיוצר בתהליכים מזהמים ושרובו אינו ניתן למחזור. בינתיים עולה מולי מערכת ההפעלה ששייכת לחברה מונופוליסטית כלל עולמית. כשאני מתחיל לעבוד ומקבל משכורת, חלקה מממן מערכת בריאות גוססת בתהליכי הפרטה, חלקה מממן תכנית ביטוח ארצית שתבטיח לי חיי עוני לאחר הפרישה, וחלק הולך ישירות למדינה שמנוהלת ע"י מפלגה שלא בחרתי בה שמבצעת מדי יום ביומו שגיאות קולוסליות כמעט בכל תחומי המדיניות. למזלי נשאר לי חלק לעצמי, אותו אני מפקיד באופן אוטומטי בבנק ששייך לבעלת הון שתיקח אותו, ביחד עם עוד קצת כסף שהיא חסכה ע"י פיטורי עובדים ועמלות מופרכות שמוטלות על הציבור, ותשקיע אותו בבורסה, שעליה אני אפילו לא אתחיל להרחיב. בדרך חזרה אולי יהיה לי טרמפ הביתה במכונית שנוסעת על דלק שמקורו, סביר להניח, באחת מהמדינות מייצאות הנפט שתומכת בטרור האיסלאמי הבינלאומי, וזה אם יש לי מזל והוא לא מארה"ב.
נראה לי שאפשר להסתדר עם ראש עיר לא ציוני.
הרן סנד הוא חבר קבוצת מפרש בדרום של אביב ופעיל בעיר לכולנו.
